The walls are inside your head
בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 7/2012
מסכות
כולנו לובשים מסכות, אולי לא כל הזמן אבל לדעתי חלק ניכר ממנו. שייקספיר, במשפט הישן וכבר המעט קלישאתי שלו צדק. כולנו משחקים, כולנו באיזשהו מקום מעמידים פנים, גם אלו ביננו שלוקים בכנות כרונית, ישירות או פשוט חוסר טאקט. זה מתחיל מבחירות הלבוש שלנו, ממשיך (עבור הנשים וחלק מהגברים) באיפור ותכשיטים, עובר בשפת גוף ונגמר במילים שאנחנו בוחרים. איננו יכולים להיות אותו אדם עבור כולם. עכשיו, כל ההקדמות הכלליות והמכלילות הללו זה טוב ויפה, אבל בטח יהיו כאלו שיטענו נגדי שאין להם בכלל מסכות ועל מה לעזאזל אני מתיימרת לדבר. אז אני מתיימרת לדבר על עצמי, בזה כבר יש לי ניסיון. 
אני יודעת בוודאות שאני לובשת מסכות, אני בוחרת תפקידים (למרות חוסר היכולת שלי לשחק דמויות). אני בת, אחות, חברה, בת זוג, חונכת, סטודנטית, פנים ברחוב. כמו כן בפנים החלק העדין והמורכב ביותר של נפשי הוא מינוטאור, חלק אחר הוא האבירה שואפת הצדק שבי, חלק אחר שופט, חלק אחר אבוד, חלק נוסף חולם על חופש. כל המהויות הללו הן פנים נוספות שאני לובשת על אלו של העור והשרירים לזמן מה. אני לובשת זהויות כמו מייק אפ ושפתון ובבוא הזמן פושטת אותן כשמלת קייץ.יש מקרים גם בהם האיפור המרוח בקפידה הוא השיריון שלי וכשאני מסירה אותו
אני נותנת למשך הבהוב שנייה למעמקי אישיותי להבליח לעת ליל במראה ממול.
החלפת מסכות, התאמת הפנים הנכונים לאדם הנכון ולאירוע הנכון יכולה להיות קלה אולם לפעמים היא נעשית בלתי אפשרית. היום למשל, הייתי צריכה להיזכר איך להניע את שרירי הפנים בחיוך לקראת פגישה עם החניכה ולנסות לארגן את שאר תווי פניי בצורה הולמת חברתית. לפעמים אי אפשר להסתיר את הכאב הפנימי, העיניים האדומות מדי מזכירות את נתיב המלח שחרשו דמעות שהתייבשו או שזויות הפה רוטנות כנגד המסגרת הקבועה שלהן. היו פעמים שבהן בכיתי באוטובוסים ודווקא שם, מאחורי ההגנה של משקפי שמש ובתוך אנונימיות הזרות שלא ציפתה ממני לדבר, מצאתי את החופש ממסכות. כי מסכות (כמו של הצרפתי ההוא) יכולות גם לשמש ככלא, כרשת ציפיות חברתיות. אתה מצייר על פניך חיוך ג'וקרי בעזרת סכין ומתעלם מהאובדן המאכל את הלב.
חייתי עם מסכות כל חיי ויש תפקידים שאני עדיין מנסה לרקוד למנגינותיהם. אני מנסה לעשות חיל בכל התפקידים הנ"ל, למרות שאני יודעת בבירור שבכמה מהם לא אוכל להענות בשום אופן לדרישות הבובנאי. מילים גם הן משמשות כמסכה. קחו לדוגמה את חילופי הדברים הסטנדרטיים שקורים כשאתם פוגשים בדרך לעבודה\אוניברסיטה מכר, הוא מתעניין בשלומכם, אתם עונים שהכל בסדר וממשיכים הלאה. אבל מה אם הכל לא בסדר? אף אחד הרי לא באמת רוצה לשמוע מה אתם חשים באמת אם זה נוטה לכיוון השלילי. אף אחד לא באמת רוצה לשמוע על רגל אחד על כך שאתה מיואש כי אין עבודה זמינה\עדיין מתגעגעת לאקס\חושב שתיכשל בלימודים\ האור היחידי שאת רואה במנהרה זה הרכבת. בשביל דיאלוגים שקספיריים יש את הקמארי, לא פגישות מהירות עם מכרים. ובכל זאת... השקר הזה של "הכל בסדר", המסכה הזאת שמסתירה לפעמים יותר מדי. יש מקרים בהם "הכל בסדר" זה אמת לאמיתה אבל זה כבר לא מעניין. 
היו יותר מדי פעמים בהם אמרתי "הכל בסדר" שהסתיר תהומות שלמות של דברים שלא היו בסדר. רציתי לשתף בכך, רציתי לצעוק אותם, ללחוש אותם אבל אף אחד לא באמת רצה לשמוע. והייתי שמחה לשמוע בכנות מה האדם השני מרגיש, גם אם זה מונולוג בן 10 דקות על אמצע הדרך במקום הזיוף הנאות חברתית בצורת הביטוי הנ"ל. ה"הכל בסדר" ומסכות מילוליות דומות רק מסתירות לפעמים בדידות שרוצה להישמע. לא כל המסכות רעות, והוונציאניות אפילו יפהפיות אבל צריך להבדיל ביניהן לבין האדם שמתחת. אחרת נתעורר יום אחד ונגלה חיוך מודבק כירורגית לפנים, בועית קמיקס עם "הכל טוב" כשבעצם הכל רע ואישיות פלסטית במקום הרגשות האמתיים שפעם שכנו על פנינו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: