| 7/2012
דרכים
אני משתוקקת לדרכים כמו שרק אדם כלוא יכול. הדרכים מסמלות בשבילי חופש, מרחבים, עולמות אחרים, אנשים אחרים, כל מקום שהוא לא הקירות והספרים החונקים בבית שאני חולקת עם הוריי. יש לי היסטוריה של טיולים עם אותם ההורים ואח. טיילתי מגיל 8 ועד עכשיו, ואני בספק אם אי פעם אפסיק. רשימת הארצות שהייתי בהן: אנגליה, יוון, איטליה, שוויץ, צ'כיה, צרפת, טורקיה, הולנד, בלגיה, גרמניה, ספרד, הונגריה, אוסטריה וסלובניה. לא בכל הארצות הללו היינו רק פעם אחת, בלונדון ובפראג למשל הייתי שלוש פעמים והיו עוד הרבה ערים אחרות.
הטיולים הללו השפיעו במידה רבה על התבגרותי וזהותי כאדם בוגר. היה לי המזל לחוות ולראות כל כך הרבה, מראות שצרובים לנצח ברשתיות עיניי, זכרונות שעולים כהרף עין ומעוררים געגועים חדים למקומות אחרים. הטיולים הם יותר מחופשה בעבורי, הם מבטאים אצלי צורך פנימי עמוק לגעת בקווי האופק. עבורי, גילוי מקום חדש משול לקסם. התחושה הזו, ההתרגשות שמעורבת בסקרנות שהופכות לפליאה ברגע שאני יוצאת מטרמינל כלשהו ומגלה עיר חדשה ומושלמת בזרותה פרושה לפניי, רק מחכה שאגלה אותה. זה קסם טהור עבורי, כמו שהבטיחו בכל ספרי הפנטזיה. והתחושה הזו היא גם כמו סם, כי מהרגע שהתרגלת אליה אתה תמיד רוצה עוד ועוד, ולכן תאוות הנדודים זורמת בי. תחושת הגילוי היא שמושכת אותי וגם הזרות, החידוש, הפליאה והתחושה שהכל אפשרי במקום החדש הזה יהיה אשר יהיה, אשר כל כך שונה מהקירות הצפופים שאני מותירה מאחור. אני מניחה שבטבעי אני מגלת ארצות ואני חולמת על ספינות העץ של קולומובוס ("נינה", "פינטה", "סנטה מריה") ושל הוויקינגים.
בגיל 9 עשיתי שייט עם משפחתי באיי יוון ולמרות שהזכרונות הם די מעורפלים מאז, תחושת הגילוי של האי שמגיח מתוך המרחקים וערפל הבוקר לא עזבה אותי מאז. בעיניי זו תחושת השמחה הטהורה ביותר שתלויה רק ברבגוניותו של העולם. היופי הבלתי נגמר הזה בערים חדשות וביסודות הטבע, הוא עוצר נשימה. מאז, בכל נסיעה בחו"ל ובארץ אני מנסה ללכוד את התחושה החמקמקה הזו, שממכרת כמו סם וחמקנית כמו זהב פיות. אולם הנדודים בשבילי הם גם האנטי תזה לכל תחושות הכלא שחוויתי בחיי. המינוטאור האישי שלי חי ומת בכלא שלו ואני לא רוצה לגמור כמוהו. למרות שמאז הוא גם הספיק לנדוד בנמלי העולם ואולי אני בעצם רק מנסה לתפוס את עקבותיו.
מעבר לכך האופי שלי, התסביכים שלי משמשים לי ככלא, עוד מהילדות. תמיד הרגשתי (בשנים האחרונות כמעט ולא) שיש מסך זכוכית ביני לבין שאר העולם. מסך זכוכית שנבנה מפחדיי, מהדרך בה גודלתי, מחוסר האונים שלי. היו זמנים בהם אני עצמי שימשתי לי ככלא ובהם לא רציתי דבר יותר מאשר לברוח מעצמי, מהעבר הכואב שלי, מהחרטות ומעוד דברים רבים אחרים. אבל אני לא מרגישה ככה עכשיו וזה טוב, אני סומכת שאדע לנווט את עצמי למקומות הנכונים.
והדבר האחרון והחשוב ביותר במניין הכלא הוא הבית. הקירות בינהם אני חיה עכשיו כולאים אותי יותר מתמיד, אני משתוקקת לעזוב ולא להביט לאחור. זהו לא כלא פיזי, לא נחטפתי ואני לא נתונה תחת התעללות. אבל לפעמים החיים שלא בחרת בהם, הנסיבות בהן אתה מחוייב לחיות ואלו ששומרים עליך בפנים מהווים את הכלא הגדול ביותר. אני מחפשת עבודה וברגע שאמצא אעבוד קשה ואעזוב אחת ולתמיד. לא תמיד הבית משמש מעגן בטוח ולפעמים העולם הרחב והזר עדיף מהכאב שאוצרים בתוכם האנשים המוכרים. כל אלו הם הסיבות שהדרכים, בין אם אלו דרכי עפר ובין אם נתיבי איילון קוראים לי אליהם כמו סירנות מפתות. אני משתוקקת להתפוגג בדרכים אטום אחר אטום, חלקיק אחר חלקיק, להיות חלק מהדרכים, מהטבע, מהשמיים ומהשקיעות. הדרך הקרובה ביותר לתאר את תחושותיי היא מכלול השירה של וולט וויטמן, שבמכלול האוניברסאליות שלו אני מוצאת ביטוי לחלק מרגשותיי.
חלק מעניין הנדודים הוא גם השפעה מספרי הפנטזיה שאני כל כך אוהבת, טולקין יכול לשמש כדוגמה עיקרית, הוא והסאגה הארתוריאנית. אני אוהבת לדמיין את עצמי בעולם פנטזיה\ימי הביניים שלנו אבל עם קסם ויחס טוב לנשים. אני מדמיינת שהייתי נודדת בבגדי מסע נוחים, חרב על ירך שמאל, פגיון במגף, מפות מעשה ידי בתרמיל על הגב, יחד עם צידה לדרך ומעט זהב. הייתי נודדת בדרכים, הורגת דרקון פה ושם, מצילה נסיכים, מספרת סיפורי מסע בפונדקים לקהל שבוי, שורקת בהערכה לבחורים נאים על אם הדרך והייתי חיה חיי חופש מאושרים. זו פנטזיה שאני מגלגלת בראשי בזמן שאני הולכת מריאיון אחד לאחר או כאשר אני ספונה בין קירות ביתי, בסיזיפיות הפרוזאית הזו של חיים יום יום בישראל באמצע הקיץ הכבשני הזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: