The walls are inside your head

הייתי אתמול בכנס סייעות מטעם עיריית ת"א. המארגנים התחילו עם כיבוד והסברים כלליים על טיב העבודה, על הדרישות ועם תשבוחות לעירייה (לזה דווקא האמנתי. נשמע שיש להם חיים נהדרים). מאוחר יותר התחלקנו לקבוצות וכל אחד הציג את עצמו עם פריט מסוים מהתיק. פה רצוי לומר, שעם כל הכבוד להעדפה מתקנת את הגברים ניתן היה לספור על יד אחת, אבל הערכתי הכנה נתונה לאלו שבכלל הגיעו. כאשר ישבנו במעגל והתבקשנו להציג את עצמנו, חשתי שהיה לי יותר קל לקום, להציג את עצמי ולהודות בתמכרות לאלכוהוליזם מדומיין אבל התחושה הזו עברה מהר. כך גיליתי שכמעט כל חברותיי לקבוצה הן נשואות עם ילדים. לומר שהרגשתי במיעוט תהיה המעטה דמוגרפית.

הנשים בקבוצה סיפרו על הילדים שלהן וכיצד האמהות שינתה אות חייהן וזו הסיבה שהן מתאימות לעבודת הסייעות. לא יכולתי להתווכח עם כך אבל חשבתי שאחדות מהסיבות שבגינן אני רוצה להיות סייעת (להציל רטרואקטיבית את הילדה הפנימית שבי ולמנוע את הניכור והבדידות שאני חוויתי כילדה מילדים אחרים) לא יהיו הולמות בפורום הזה. אני יודעת שלמרות רצוני בילדים יקח לי לפחות כמה שנים טובות עד שהשדים הפנימיים שלי ימוגרו. מאוחר יותר במסגרת הקבוצה היו דיונים שבדקו את יכולת העבודה שלנו בצוות, התמודדות עם בעיות ואת גישתנו כלפי המין האנושי באופן כללי.

באמצע היום הייתה הפסקה, עם סנדוויצ'ים ושתייה קלה. העפתי מבט על מגוון המיצים והקדשתי מחשבה נוגה לכך שאם היה אלכוהול מכל סוג שהוא, הייתי יכולה לתחוב שני בקבוקים מתחת לבתי השחי ולהסתלק בקול תרועה רמה, כמו בהמות של בולגקוב. לא היה אלכוהול ואני הדחקתי את הנטיות האנרכיסטיות שלי עד הפעם הבאה. הסימולציה הבאה אחרי ההפסקה הייתה לא רעה. היה דיון בקבוצות קטנות, העליתי רעיון מוצלח וגיליתי שאני שונאת להידחק לפינה ע"י אנשים שמדברים יותר ממני. התיעוב הזה לא חדש אולם הדבר המעניין היה שהפעם גם השתתפתי מספר פעמים בדיון הפרטי ודיברתי לכל הקבוצה פעמיים. החידוש הגדול ביום הזה הוא שלא באמת פחדתי. נלחצתי קצת והיססתי לפני שדיברתי אבל לא חשתי את הבעתה הרגילה לפני דיבור עם אנשים זרים בפורום גדול. הייתי עצבנית קצת, אבל סה"כ נראה לי שהתמודדתי היטב עם האתגרים החברתיים של היום.

ישבתי שם וחשתי בעיקר את חוסר ההתאמה שלי לנשים הנוכחות עם קורטוב קל של ציניות אולם בלי פחד או חוסר נוחות. נזכרתי בסימולציית שירות הלקוחות של ביפר\ישראכרט עם לקוח עצבני (כלומר קהל היעד הממוצע) וזו לא הייתה חוויה נעימה, גם אם לא טראומטית. היום הזה של הסייעות דווקא עבר בצורה נעימה ומעודדת למדי. נהנתי מהדיונים והבנתי את ההבנה הפשוטה מאד והקלישאתית, ש"כן באמת צריך ללכת למקום שבו מעוניינים לעבוד". זה עוזר לשמור על איכות החיים הנפשית ומונע מיזנתרופיה אוניברסאלית.

דבר אחר שהבנתי הוא בגלל שהלימודים מתחדשים בסתיו, גם אם יקבלו אותי לעבוד כסייעת, אני לא אוכל להתחייב לכך. אולי בעוד שנתיים אבל עד אז כנראה שכבר פשוט אוציא תעודת הוראה. אש הלימוד בוערת בעצמותיי. הייתי בכנות רוצה להמשיך במסורת הסוקראטית העתיקה של השחתת הנפש הרכה של הנוער עם יותר מדי ידע (ואולי גם עם דברים אחרים ). אני רוצה לפתוח את מוחות התלמידים שלי לעולמות אחרים, למסדרונות של ידע, לפלאי היקום. אולי בעצם עדיף שאקח אותם לסיבוב בטרדיס ואגמור עניין...