The walls are inside your head

"נשמע שמגיעות לך ברכות" הוא אמר ברכות, ישבנו על הדשא מחוץ למבוך, אני נשענתי בנוחות על הקיר עם הגב, הוא ישב ישיבת לוטוס חמורת סבר מולי, סטייל סידהרתה בנעוריו, בבירור לא נינוח כמוני מהשימוש האגבי בבית כלאנו. 

"אכן" הנהנתי לאות הסכמה, "מציינים יום הולדת וכל זה, אתה יודע איך זה..." הסתכלתי עליו כשאמרתי זאת ולא ראיתי הבנה בעיניו שנשארו חסרות הבעה. נזכרתי בחדות סכינית שלפני יושב יצור שמנה את הזמן דרך תנועת הצללים, שאף פעם לא זכה לחיים בהם יום הולדתו נחגג. תהיתי אם בכלל ידע את תאריך הולדתו והבנתי שהסבירות לכך לא הייתה גבוהה.

בזמן שהתבוננתי בו וניתחתי את המצב הוא בתורו הפנה את מבטו חמור הסבר ושפתיו הקפוצות לעבר הנמל. הוא שלט טוב יותר בהבעות פניו כעת בנוכחותי, נמנע מלחשוף רגשות מיותרים ואפילו זנבו לא הפגין את הרגשות הראשוניים ביותר. הצטערתי על כך שנאלץ לשים מסכה על פניו, גם בנוכחותי. המחשבה על כך שפנים אנושיות יהיו מודבקות לפניו של המינוטאור שלי (אבל לא בבעלותי מיהרתי להוסיף בחופזה) הייתה גרוטסקית ומזוויעה. הוא אף פעם לא היה ולא יהיה אנושי ואהבתי אותו כולו, מקצות פרסותיו ועד קרניו המבריקות. בפניי מעולם לא היה לו צורך להסתתר בצללים. כעת, מהתבוננות בקרות השיש של תוויי פניו, פחדתי שהוא יסתתר בפניי גם באור השמש.

בעודו מופנה לנמל ועם מבט מרוחק בעיניו, בלא להתבונן בי הוא אמר:"יותר אנשים חגגו את מותי מאשר את חיי, הודות להרואיזם השחצני של תזאוס שדאג להפוך את יום מותי לחג לאומי. האין זה משעשע שתאריך הולדתי מעולם לא נחגג אולם יום מותי הוא פסטיבל לאומי?" ובדברו כך שפתיו התעקלו בחיוך שאחז שעשוע מר. "ילדים מתחפשים לתזאוס עם גלימות וחרבות עץ, הילדות לאריאדנה עם סלילי חוטים בידיהן בעוד הבנים רודפים אחר כל אלו ששונים מהם, הילדים הדחויים, המגמגמים, עם הרגל הקלוטה, היציבה המשתופפת מפחד ישן, כל אלו שכבר כל כך התרגלו להידחות עד שהם כבר מקבלים את גורלם בפאטאליזם קורבני כאשר ביום מותי-חגי באים הבנים האחרים ומכים בהם עם חרבות הצעצוע שלהם. איזה שעשוע! חה, חה, חה..." והזעם הכבוש מתפרץ כקצף בעיניו הכחולות.

הבעתו מיוסרת בגלוי וחשופה עד כאב בעודו מפנה את הראש אליי ואומר בהשתנקות, עם עצירות, בייסורים איטיים: "ילדים מוכים הם המורשת שלי ביום החג היחידי הקשור בי. הבנים מחקים את תזאוס ורודפים אחר כל האי רצויים בחברתם, בלי לעצור אפילו לרגע להתבונן בעינהם ולראות בני אדם...זה כל מה שזוכרים ממני, מפלצת שהומתה כגמולה וגיבור אציל נפש. אני מודה, עשיתי מספר דברים נוראיים באותם חיים, אבל שום דבר אשר היה בשליטתי. רציתי להחזיר את הבגדים לבעליהם החוקיים... רציתי להפסיק לברוח מעצמי..." וכאן קולו נסדק. בעודו אומר את שני המשפטים האחרונים ידיו, עם זרועותיו המשורגות שרירים וורידים כחולים כגפני יין על פני עורו האדמדמם כאדמת חימר עשירה, התעוותו ונעו בבקשת רחמים קבצנית, בתנועת "מיאה קולפה" אילמת זועקת בנואשותה.

ראשו היה מורכן וקרניו פנו קדימה כך שבלא משים גירדו מעט את הטיח מקירות הכלא. ידעתי שבנסיבות אחרות הוא היה קופץ ומזיז את קרניו ממיקומם אבל כעת הוא היה רדוף אשמה מדי. ידעתי שהוא שנא לגעת בכלא בגלל שזה הזכיר לו מי ומה היה, אולם אולי הפעם הוא חשב שזיכרון הרדיפה, זיכרון החטא ועונשו, מותו, מגיעים לו. סוג חשיבה כזה היה מבין הדברים הבודדים שלא אהבתי בו, שצרמו לי ביישותו היפהפייה. הוא עשה דברים שאינו גאה בהם, אולם באותו זמן הם גם היו מחוץ לטווח שליטתו. הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך וחוט האשמה התמידית התפתל במבוכי מחשבתו תמיד. שיערתי שמינוס השאיר אותו שם כברכת פרידה לעגנית אחרונה כלפי בן דמו. ובאותו רגע שנאתי את העולם בלהט בוער על כל מה שנעשה לו, על כל מה שנצרב בו כדי שיתבונן בעצמו במראה כמפלצת חסרת זכות קיום ולא כמינוטאור.

הרגעים עברו ביננו, שנינו נשארנו דוממים, כל אחד מאיתנו שתק בנבכי מחשבותיו. ידעתי את טיב מחשבותיו, את שבעת מדורי הגיהנום של אשמתו, של שנאתו העצמית, של בושתו, של חוסר האונים שלו כלפי עברו והשם שנקשר לו. החלטתי לתת דרור לרחשי לבי ואמרתי בלהט: "אני שונאת את העולם על מה שעולל לך! על האשמה הבלתי נגמרת שאתה עוטה כגלימה, על שריטות הקוצים שאתה מעביר בבשרך כסימון על כל אשמה חדשה שנואשת לכפרה. ובעיקר אני שונאת את זה שבימים אפלים כאשר הרוח הרעה שורה עליך, אתה מקבל את גזירת העולם לגביך, גזירת מינוס, פסיפאה ותזאוס לגבי מה שאינך. אינך אמור לשאת כל זאת... זה יותר מדי לאדם אחד..." וכאן תור קולי להישבר. "אבל את שוכחת שאיני אדם..." עונה לי קולו של בן מינוס באירוניה מרירה ומלאת לעג עצמי.

טלטלתי בתסכול את ראשי. לפעמים נראה שבן פסיפאה היה נחוש מדי בדעתו לשנוא את עצמו עד יימוט העולם ויהי מה. פר עקשן... החלטתי לנסות שוב. קמתי בעודי נעזרת בקיר, התהלכתי קצת כדי להחזיר תחושה לרגליי ופניתי לקצה הצוק, ממנו השתקף המפרץ בצורה הטובה ביותר. עמדתי שם ומקץ רגע קראתי למיני שיבוא לעמוד לצדי, הוא סירב בהתחלה, נחוש בסירובו לצאת ממעגל רוחו אולם כשראה שאני נחושה לא פחות ממנו התרצה וקם. הוא נעמד לצדי והפנה מבט שואל, הנהנתי קלות ובתנועה גרנדיוזית החוותי כלפי הנמל, הים והאדמות שהשתרעו מימננו ומשמאלנו.

"יום אחד כל זה יהיה שלך" אמרתי בגדלות קומית, רפארנס לסרט נעורים. בתגובה לכך הבעתו של המינוטאור התקשחה, הוא לא היה במצב רוח לבדיחות ומשחקים. נבהלתי שמא אאבד את הרגע בו עוד אוכל לשנות את דעתו, להכניס קצת היגיון בריא בראשו הקרני ולכן מיהרתי להמשיך לדבר בעוד קולי נהיה רציני: "הבט סביבך, מינוטאור. הבט בעולם הזה, בים, באדמות, בספינות, בזהוב השמש ובירק העסיס של הדשא... זהו עולם חדש ואלו הם חיים חדשים. פקח עיניך בפנים וצא מקירות המבוך שבנויים מלבני שנאה ותיעוב עצמיים, בושה, פחד, אשמה, חרדה, הלקאה עצמית ומחוברים ע"י הטיט של הסכמתך עם כל אלו. יש רבים אשר היו רוצים להשאיר אותך בפנים, כלוא בתוך עצמך, אבוד בינות אפלת העיוורון העצמי. מינוס, פסיפאה, תזאוס, אפילו אריאדנה ורבבות אנשים שמבלי להכירך כבר הניפו את אגודליהם מטה בקביעת הדין. אולם ממתי אתה מחויב להם? כי אתה מסכים איתם? כי זו דרכך להעניש את עצמך? זה אתה, מינוטאור. אתה מכיר את חייך טוב מהם וזכותך לצאת לחופשי אחרי שריצית את עונשך".

נעצרתי כי לקחת עוד נשימה ארוכה והמינוטאור מלמל משהו שנשמע כמו "לנצח" בעוד ראשו מורכן. כאן הושטתי ידיי, שמתי אותן על צדי פניו והכרחתי אותו להתבונן בי. "על כל חטא שאולי ביצעת, על כל אשמה שאולי הוחתמה בך עם ברזל מלובן, על כל כאב שאתה נושא, כיפר המוות. אתה מתת באותם חיים בהם ביצעת אותם דברים. מינוס ותזאוס רודפים אותך כעת רק במחשבותיך. חייך הקודמים נשרו ממך ומתו במבוך ההוא, בינות צלליך האהובים. ומדוע בכלל אהבת את הצללים? אבל הבעיה היא שאתה נושא את הצללים ההם איתך כגלימה, כשרשרת עלי סתיו. הגיע הזמן להסיר אותם מעליך, בן נפשי. זהו עולם חדש ואתה יכול להיות חדש בו, טוב יותר, למוד ניסיון וצלקות אבל עם עיניים פקוחות למחר".

סיימתי את הנאום הקצר והמאולתר שלי, הסרתי בעדינות את ידיי מפניו והחזרתי מבטי לנמל. בכוונה רבה לא התבוננתי בו, ניסיתי לתת לו את הפרטיות לעכל את דבריי, בכל לבי קיוויתי שמשהו מהם יטמע ויפיג את אשמותיו. בסופו של מה שנראה כצעידה נפשית ארוכה הוא טלטל ראשו כמו כדי לגרש ענן מטאפורי, הושיט ידו לעברי ושילב את אצבעותיו באצבעותיי. העפתי לעברו מבט ופניו נראו צלולות מכפי שנראו זה זמן רב.

בהיסוס ובנימה מלאת ערגה הוא אמר: "יהיה נחמד לעלות על אחת מספינות ההן שם למטה ולהפליג. יש כל כך הרבה שעוד הייתי רוצה לראות, למצוא אולי עוד מינוטאורים כמוני. לא יתכן שאני היחידי מבני מיני. אפילו אני לא עד כדי כך אגוצנטרי כדי לחשוב זאת". משפט אחרון זה נאמר בחיוך קל, הראשון שנראה אמיתי בפגישה הזו ושנגע בעיניו. חייכתי ואמרתי "העולם הוא הצדפה שלך, בן דמי" ובתגובה לכך הופיעה הבעה כה מרוכזת עד שהייתה קומית על פניו, "האם אני בכלל אוהב צדפות...?" תהה המינוטאור בקול רם. צחקתי למראה הבעתו הנבוכה מעט וחשבתי בשמחה על כל הדברים שיש לו עוד לגלות. היה במחשבה זו גם צער, כי ידעתי עד כמה העולם אכזר אבל קיוויתי שבן מינוס ונרצח תזאוס ידע להתמודד עם כך, השנים עשר ידעו שהיה לו בכך ניסיון די והותר, שמספיק לכמה גלגולי חיים.

המינטאור התחיל לדבר וקטע את שרעפיי העצובים מעט. הוא התיישב בקצה הצוק, טלטל בשמחה את רגליו על פני התהום והתחיל לספר לי את תוכניות המסע שלו בעוד חיוך רחב פרוש על פניו. חייכתי באושר למראהו, התיישבתי לצדו ושרטטתי מפות ודרכים חדשות על האדמה האדומה והרכה ביננו.