| 8/2012
איים
אי האגם איניספרי\ייטס
אקום לי ואלך, אלך לאיניספרי,
ושם אבנה בקתה מחומר וזרדים,
תשע שורות שעועית, כוורת הומייה,
במערה היער לבדי.
ושם אדע שלווה, שלווה יורדת אט,
נוטפת מצעיפי בוקר למקום צרצר שר;
שם זוהר בחצות ויקוד סגול ביום,
והערב מלא כנפיים של ציפור.
אקום לי ואלך, כי יום וליל תמיד
אני שומע מי אגם מלחכים חופים;
עומד על אם הדרך, על אפר מרצפות,
אני שומע את קולם בתוך לבי.
הייתי אמורה לשים את השיר הזה בשפת המקור, כמו כל אוהב ספרות שיודע מספר לשונות אבל בחרתי שלא. דווקא התרגום של השיר הזה לעברית (שקראתי אותו גם מספר פעמים באנגלית) הוא זה שמהדהד בתוכי ברגעים שונים. אחד מהרגעים הללו הוא התחלת העבודה או היציאה ממנה. כאשר יש לי משמרות בוקר ואני נוסעת באוטובוס בחמש וחצי בבוקר, האור מסביב אפרסק-פנינה, רחובות ר"ג-ת"א ריקים והעולם נראה בודד יותר, ריק יותר ורך יותר. העולם נראה עדין יותר בדממה היחסית, לפני השמש הקופחת, האנשים שממהרים בחייהם וההתחלה הרשמית של משאות היום.
כאשר יש לי זמן לפני תחילת המשמרת אני יושבת בכרמלית (שם מגניב לתחנת אוטובוסים) ומתבוננת בתוגה משולבת בתאוות נדודים ובקורטוב בריא של רצון לברוח מהעבודה והלחץ, באוטובוסים שיוצאים לערים אחרות. אני רוצה לעלות עליהם וללכת לאיבוד בערים אחרות, למרות שכרגע יש מעט ערים בגוש דן שלא הספקתי להכיר. אני יושבת בתחנה, מודדת את הזמן לפני תחילת המשמרת ומתבוננת בערגה באוטובוסים כמו שהייתי מתבוננת בנמל ההוא. בבאותו זמן שהמחשבות הללו חולפות בי, אני אומרת לעצמי שאני לא יכולה לבסס את כל חיי על רצון לברוח, על רצון להיות במקום אחר, דבר שנראה שדי מניע את חיי. אבל אין לי הרבה זמן לרטרוספקטיבה כי המשמרות מתחילות תמיד מוקדם מכפי שהייתי רוצה, אז אני צריכה ליישר את כתפיי, לחשוק את שיניי ולעשות את העבודה שלפניי. גם אם זה לא קל, גם אם זה קשה, מפחיד, מלחיץ ומאיים.
העבודה עצמה היא שילוב של מרכזייה ומודיעין. מצפים מאיתנו שנדע הכל, נעשה את העבודה במהירות וביעילות ולא משלמים לנו מספיק על הצעקות מהאורחים והלחץ הכללי כרוך בתפעול רשת המידע של כל המלון. לפעמים אני תוהה איך לעזאזל בן אדם כמוני הגיע לעבודה כזו, עם הביישנות שלי והלחץ הכללי... אולי מזוכיזם, אולי רצון כללי להצליח בעבודה שלא בהכרח מתאימה לי בתור אנדרדוג...העבודה כן מתאימה לי בגלל השפות והשירותיות הכללית שטמונה בי: "כן אדוני, תודה גברתי, איך אפשר לעזור, בבקשה, סליחה..." לפעמים נראה שאלו המילים היחידות שידעתי כל חיי, גם בקרב המשפחה, בייחוד בקרב המשפחה. תמיד הייתי ענווה, נכנעת, צייתנית, הרכנתי ראש בזמן שבעטו בי מטאפורית או ליטפו את ראשי כראש כלב טוב. אני כועסת על כך לפעמים כי זה לא אני. אני לא כנועה או צייתנית, קל לי להיות אבל בפנים אני אחרת. ויש לי פעמים מעטות, מעטות מאד, להראות את הדומיננטיות שבי, את המנהיגות, את הסמכותיות ואת השליטה שיש בי, עמוק מתחת לפני השטח. אני עובדת שם, מתרפסת ומנומסת, מנסה לעשות הכל בבת אחת ומנסה לשכנע את עצמי שאני לא רק עוד בורג אחד במערכת שנדפק כדי שיעשה את תפקידו כמו שצריך.
אני מקנאת באחי לפעמים (יותר מלפעמים) על כך שבחר בדרך חיים שבה הוא לא מתרפס בפני שום איש, על כך שבחר בעבודות בהן האינטרקציה שלו עם אנשים לא כוללת הרכנת ראש, ציות שקט ובליעת גאווה עצמית. אני מקנאת בכך שבחר לחיות מחוץ למערכת, לא לציית לכללים המקובלים, חיי חופש מסוימים. אני תוהה מה חייו ובחירותיו מעידים עליי? האם אני גרועה ממנו בכך שבחרתי בדרך המקובלת, זו שפרוסט לא בחר בה? הדרך הזו היא לא רק עבודה נורמלית אלא גם עתיד נורמלי: בעל, ילדים, קריירה מספקת, מספר חתולים, ספרייה גדולה בכמה שפות, אלכוהול בארון הרחק מהישג ידי הילדים ומדריכי טיולים. אני רוצה בעתידי חיי משפחה נורמליים, בריאים, עם הרבה חום ואהבה.
אולם יש חיים אחרים אותם אני מקווה לבנות עד אז: חיים בהם לא אחיה בבית אלא עם בן זוג בדירה. שנינו נעבוד ונלמד, אני אבשל מזונות מהירים, הוא ישטוף כלים, שנינו נתלה כביסה ויהיה טוב. יהיו ימים אפורים, בהם שנינו נהיה מותשים מעבודה או מלימודים או שדברים אחרים ישפיעו אבל האפרוריות לעולם לא תופנה כלפי האחר. ויהיו ימים של כתום מתפוצץ של זיקוקי די נור, ורוד מסטיק לערבים של יינות, ירוק לצמיחה איטית, כחול לשלוות האוקיינוסים בשינה עמוקה, חום אדמתי לטיולים ואדום לתשוקה. אלו יהיו חיים רגילים, בלי נסיכות, אבירים, נסיכים ואבירות, בלי אגדות והבטחות שנזרות לרוח. רק חיים מוצקים של כאן ועכשיו, גרביים מתחת למיטה, צחצוח שיניים בבוקר ומספר בקבוקי בירה ריקים ליד הפח בסופי השבוע. החיים הללו הם שילוב של פנטזיה ומשאת לב, של ניסיון חיים, של חלומות שנבנו עבור שניים אבל נהגו ע"י אחד, של מגדלים פורחים באוויר ואמונה עיקשת בחיים טובים ובריאים.
אני עובדת וברגעים בין לבין בין שיחות הטלפון ההיסטריות אני טווה מחשבות, תקוות, מתעכבת ומנסה ליישר דאגות. אני הולכת במסדרונות הארוכים והחמים של מתחם העובדים בבית המלון והמינוטאור שבי מקבל את פניהם כפני מכרים ותיקים. ברחבי העבודה יש הדים שלו בי, כמו למשל כאשר אני עולה מספר קומות במדרגות העובדים, מסוקרנת ממה שיש שם למעלה. או כאשר אני מבצעת את עבודתי הלחוצה וקולו התמים לוחש בי "הם בוודאי מאד אמיצים לחיות בכל כך הרבה מסדרונות ארוכים..." ואני משיבה בהיסוס "כן, אנחנו בוודאי מאד אמיצים לחיות כך". יש בעבודה הזו כל כך הרבה דברים ללמוד, כל כך הרבה אתגרים לפחדים בי. כמו לדבר במירס, לדבר בקול רם וסמכותי, ליזום, לברר, ליזום שיחות... ויחד עם זאת, אני צריכה להתמודד עם עומס הציפיות העצמיות שלי, הפחד מלהיכשל, הפחד מלהיות מובכת ומושפלת עד עפר בשל היותי חדשה, הפחד מלהיות ללעג. שום דבר מזה לא קל. אני מלהטטת בין דברים כה רבים. ואז, כשאני יוצאת ממשמרת בתשע בערב, לפתע לשמאלי אני מריחה ריח של דשא קצור, מתוק וחריף. וזה לא הופך את הכל לשווה, או מפחית את הלחץ או כל קלישאה אחרת, אבל זה כן מזכיר שיש עוד דברים בחיים, גם אם הם קצת מרוחקים עכשיו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: