The walls are inside your head
בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 9/2012
התחלה וסוף
בשבחה\ייטס
לו שבחוה על פני כל אישה אחרת!
הסתובבתי בבית, למעלה ולמטה,
כאיש שהוציא ספר חדש,
או נערה בשמלה חדשה שקנתה לה,
ואף כי הטיתי את השיחה בכל תכסיס נואש
כדי ששבחיה יהיו בה העיקר,
אישה פלונית דיברה על סיפור שקראה,
ופלוני, חצי חולם, דיבר מפוזר,
כמו סבב במוחו שם אחר, לא שמה.
לו שבחוה על פני כל אישה אחרת!
שוב לא אדבר על ספרים או מלחמות,
כי בין קוצים אלך, עד שאגלה
קבצן חוסה מפני הרוח, ועמו
אגלגל שיחה עד ששמה יעלה.
אם לבוש בלואים יהיה, ידע את שמה
ויזכר בה בשמחה, כי בימים מכבר
נערים תלו בה שבח וזקנים אשמה,
אך אביונים כולם שבחוה, זקן ונער.
בייאושו\קוואפיס
איבד אותו סופית. עתה הוא מחפש
את טעם שפתיו על שפתי כל מאהב חדש
בחבקו כל מאהב חדש
הוא מחפש את מתק האשליה
שזה אותו הנער, שלו הוא מתמסר.
איבד אותו סופית כאילו לא היה.
כי הוא רצה - כך אמר - רצה להניצל
מחרפתו של תענוג סוטה
מחרפתו של העונג המביש.
עוד יש זמן - אמר - יש עוד זמן להינצל.
איבד אותו סופית כאילו לא היה.
בדמיון, באשליות, על שפתי האחרים
הוא מחפש את שפתותיו. רוצה לשוב ולהרגיש
את האהבה הישנה ההיא.
בחרתי לשים את שני השירים הללו ביחד כי ייטס וקוואפיס הם בין המשוררים האהובים עליי וכי מבחינת נושא הם נראים לי מתואמים. שני השירים מדברים על אהבה: הראשון על התחלת הקשר והשני על סופו. הם נראים הולמים זה לצד זה. בהתחלת (ובאמצע) הקשרים הרומנטיים שלי אני מרגישה כמו הדובר בשיר של ייטס: מלאה בהתרגשות מבעבעת, בחדווה וברצון לספר לכל העולם על האדם הנפלא שמצאתי, על תכונותיו וטעמיו. אהבתי במיוחד את השורות על הנערה עם השמלה החדשה ועל הטיית השיחה לדיבור על האדם האהוב. אלוהים יודע שגם את זה עשיתי. :-)
אני מכירה את ההרגשה הזו, שבה האדם האהוב ממלא את אופק התודעה והמחשבות מלטפות את דמותו בהתרגשות חרדה וחדווה פראית. אני חושבת שייטס תפס יפה את הרצון הזה לחלוק עם שאר העולם בנס הזה, באהבה. השיר בעיניי לוכד את הרגע הזה בקשר בו אני מבינה שקורה משהו שלא ציפיתי לו (או שכבר לא האמנתי שיקרה) של ההידלקות, של ההתאהבות, של הרגע הזה של זיקוקי די נור וציפייה מהפנטת לעוד.
השיר של קוואפיס: אני מזדהה עם החיפוש הנוסטלגי בשיר אחר אהבה או חברות אבודה. אני במיוחד אוהבת בשיר את הקווים המפרידים בבית השני. אני ממש יכולה לדמיין את הנער נעצר אחרי כל כמה מילים, אם בהדגשה, בהחלטיות או אולי באובדן. אני אוהבת את הההפסקה הפיזית שזה נותן בקריאה, את הדגשת התהום בין הנער לבין הגבר האוהב שאיבד אותו. זוהי גם בעיניי התהום הפעורה בין ההווה לעבר, בין המציאות החסרה של הגבר לבין העבר הנוסטלגי עליו הוא מתרפק.
אני אוהבת גם את שאר הפיסוק בשיר, את הדרך בה המשפטים הזורמים ממחישים כמעט פיזית את ההתמסרות לאשלייה של הגבר, את הגלישה החושנית מנער אחד לאחר בחיפושים אחר רגע אחד של רמייה עצמית ושכחה. זהו חיפוש אחר זמן אבוד, אחר אדם ורגש אבודים. אני אוהבת את הסימטריה בין הבית הראשון לשני, בשניהם מופיעה המילה "אשליה" וזה נותן מבנה לכל השיר. אני חושבת שהדובר מדגיש בעיני הקורא שהגבר שמנסה לשחזר את האהבה הישנה שלו בעצם שוגה באשליות, הוא מתרפק בזכרונותיו על עבר שאולי איננו נכון, אולי לא מדויק ולא זכור אחד לאחד. עצם הניסיון לשחזר אהבה ישנה בעולם חדש נועד לכיליון, הוא חסר תוחלת ועם זאת זהו ניסיון אנושי מאד ומובן.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: