The walls are inside your head
בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 10/2012
ויתור
אף פעם לא ידעתי לוותר על אנשים ועובדה זו היא אחת ממקורות הכאב העיקריים שלי. תמיד אהבתי אנשים שלפי כל קריטריון אפשרי כבר הייתי אמורה להפסיק לאהוב. אנשים שכבר לא מפגינים אהבה כלפיי, אנשים שפגעו בי באופן עקבי או חברים שפשוט ניתקו קשר ואני מתאבלת על העדרם. אהבתי שלא בחוכמה אבל נכונה. הכרתי שני חברי אמת בקו התפר בין גיל 17 ל 18. אני לא מאמינה שמישהו מהם יקרא את זה וגם אם כן, אין בכך רע.
יותם היה אחד מהם. הכרתי אותו במסיבת יום הולדת של חברה משותפת והתחברנו מייד.הלכנו לסרטים, דיברנו על ספרים ושירה, ישבנו בבתי קפה באבן גבירול בחורף, חלמנו איך יהיו חיינו כשנהיה מבוגרים יותר. עשינו דברים שגרתיים אבל טעמינו חפפו ודיברתי בכנות איתו. אף פעם לא הייתי אדם שחושף את עצמו לחלוטין או אדם שבוטח בקלות, אבל איתו כן. הייתי בדיוק בגיל הזה שבו התחלתי לצאת לעולם, לנסות דברים אולם עדיין פחדתי מהצל של עצמי, ויותם קיבל את זה. הייתה לי בראש רשימה של דברים שאף פעם לא האמנתי שאעשה ולאט לאט, עם כל פגישה איתו ועם כל יציאה לעולם היא התמעטה עד שנשכחה ממני כליל. הוא ניתק איתי קשר באופן המכאיב ביותר האפשרי אבל תמיד אהיה אסירת תודה על על ההבנה והקבלה בהן התייחס אליי בשנות היכרותנו הקצרות.
יכולתי לומר לו כל דבר ומעולם לא ראיתי דחייה בפניו. הוא קיבל אותי כשאני לא קיבלתי את עצמי, הוא סלח לי כשאני לא הייתי מסוגלת לכך במקומי, הוא לא ויתר עליי כשאני כבר ויתרתי על עצמי. הוא הצליח להראות לי צדדים חיוביים בעצמי כשאני לא ראיתי דבר מלבד אפלה, פחדים ושנאה עצמית. הוא נתן לי את ההרגשה שזה בסדר להיות אני עצמי באותן שנים בהן תשוקתי היחידה הייתה לברוח מעצמי ומכל מה שהייתי עבורי. גמגמתי כשהייתי איתו והלכתי עם גב שפוף ולא הייתי בטוחה בעצמי חלק מהזמן ואיתו אף פעם לא שנאתי את עצמי בגלל זה. הוא קיבל אותי ועבור אדם שנדחה פעמים כה רבות אין מתנה גדולה מזו.
הוא היה שם כשנזקקתי לו, תמך בי כשהייתי על הקרשים. בפעם הראשונה שהאקס שלי נפרד ממני ואני התמוטטתי תחת משא הכאב התחננתי בפניו בטלפון שיתן לי ללכת והוא לא נתן. הוא התקשר אליי שלושה ימים ברצף והקשיב כשלי לא היה מה לומר מלבד שתיקות ודמעות. הייתי יכולה לצחוק איתו, ולנהל דיונים ארוכים על אוסקר ויילד (הייתה לי אובססיה אליו באותן שנים), על הכתיבה של שנינו, על תיאולוגיה נוצרית ואמנות. יכולנו לדבר ולצחוק ויכולנו לשתוק ביחד במידה שווה של נוחות.
אהבתי אותו באהבה טהורה יותר מזו שבה אהבתי את אחי, אהבתי אותו במסירות ובאהבת נפש ואיכשהו עד עכשיו לא הצלחתי להפסיק. הוא היה מהידידים הראשונים שלי והיה עבורי עולם ומלואו. חשבתי שככה יהיה תמיד, למרות שחיי שנינו השתנו לאורך השנים אבל טעיתי מסתבר. היו דברים עליהם לא דיברנו וברטרוספקטיבה שנותנים רק הזמן וההתפכחות אני מבינה שהידידות ביננו לא הייתה כה מושלמת כמו שנראה לי במהלכה.
היו דברים שהיינו צריכים לדבר עליהם ואני נזקקתי לו יותר משהוא נזקק לי, זה אף פעם לא טוב. נשענתי עליו יותר מדי וההכרה בכך שזה אחד מהדברים שגרמו לו להתרחק רובצת באשמה מאכלת על לבי. הוא ניתק איתי קשר באופן המכאיב, החד צדדי והסופי ביותר, הוא לא יחזור. אני יודעת זאת אבל אני לא יכולה להפסיק לאהוב את הידיד שהכרתי ולהתגעגע באופן נואש לדברים שנתן לי באופן חופשי באותן שנים - חברות, קבלה, תמיכה, אהבה ללא תנאי, קשר ללא כעס או תוכחה, שלוות נפש ומרגוע בנוכחותו (נפשי שלי תמיד הייתה סוערת מדי), צחוק ובטחון. הרבה מכך היה שטחי, היו דברים שהיו צריכים להעשות אחרת אבל מה הטעם בכך עכשיו?
מוזר לי לחשוב שהוא מתהלך לו אי שם בחייו ונושא זכרונות ממני, מגילאי 18, 19,20 ו 21. כיצד יכול אדם שהכיר אותי שנים רבות כל כך והיה ידיד לבחור ללכת? אף פעם לא הייתה לי תשובה לכך. אני רק יודעת שהוא הלך ולקח חלקים ממני איתו, חלקים מנשמתי שאף פעם כבר לא אקבל בחזרה. עובדה אחרת שאני יודעת היא שאני מתאבלת על אובדנו ושבעקבות זאת נפער בי חור. אני מצליחה לחיות די טוב איתו אבל הוא עדיין קיים. הצלחתי להתגבר על אנשים אז אני מניחה שבבוא הזמן אתגבר גם על חסרונו של יותם בחיי. הזמן אכן מעלה ארוכה לפצעים, הלוואי רק והיה פועל מהר יותר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: