| 11/2012
פוסט התלוננות
כן, זה בדיוק הנושא עליו יהיה הפוסט הזה. לא ישלף שום ארנב לבן מהכובע ואני לא אכתוב על חוויות מחו"ל או דברים דומים. אני הולכת להתלונן על כאבים ועל בריאות. כי כואב לי ונמאס לי לשתוק או לזייף ולומר שאני מרגישה בסדר רק כדי לא להדאיג את אמי או או את אבי.
המצב עם הבריאות שלי הוא כזה: היא גרועה. בשנה וחצי הספקתי לסמן v על שלושה בתי חולים מרכזיים במרכז ולהתאשפז באיכילוב בגלל שהתגלה אצלי קריש דם ברגל, בילינסון בגלל כאבי בטן ודימומים ולאחרונה גם תל השומר בגלל דלקת בלבלב ואבנים בכיס המרה. אתמול עברתי את הניתוח לכריתת כיס המרה. חיכיתי כל היום במחלקה הכירורגית כדי שיחוררו את חזית הגוף שלי ויביאו לי למזכרת 14 אבני כיס מרה קטנות. זה כל כך בסגנון חולצה עם הכיתוב: "התאשפזתי בבית החולים וכל מה שקיבלתי זה את אבני כיס המרה שלי".
אני לא יודעת על מה להתעכב קודם, על זה שהגוף הדפוק שלי הצליח לייצר אבני כיס מרה בלי שום סיבה הגיונית (לא אלכוהוליסטית, לא אוכלת ג'אנק פוד כל שבוע, לא לוקחת הרבה תרופות קבועות, לא אדם מבוגר). כלומר, אבני כיס מרה בגיל 22? באמת? מישהו שם החליט ש"היי, לא מספיק שלבחורה יש קריש דם מתמשך ברגל מהירך ועד הקרסול, בואו נוסיף לזה גם כאבי תופת במשך יותר מחצי שנה ואבנים בכיס המרה! כן, זה נשמע כמו רעיון טוב!". חוץ מזה, אם החורים בחזית הגוף שלי היו ממוקמים על הידיים והזרועות, הייתי יכולה לדגמן את ישוע, מינוס הג'נדר.
אני ממורמרת, כועסת ומתוסכלת מכך שבגילי עברתי יותר מדי כאב. אני יודעת שיש ילדים קטנים, מתבגרים וצעירים שמקבלים סרטן או מחלות איומות אחרות, ואיכות החיים של אנשים בעולם השלישי לא משהו, בלשון המעטה. ועם זאת, אני חיה את החיים שלי, ובחיים האלו עברתי דרך שבעת מדורי הגיהנום של הכאב בגלל האבנים הללו. אני לא יכולה לומר שנשאתי אותם בגבורה כמו פרטיזן בשבי, כי בכיתי, צרחתי והתחננתי למוות מהיר כאן ועכשיו או לזריקת אופיום, מה שיבוא קודם. אני כן יכולה לומר שלא התאבדתי למרות שהמחשבה נראתה מפתה כאשר סבלתי מכאבים במשך שבוע רצוף ורמת הכאב שלי מ-1 עד 10 הייתה 30 במשך כל דקה מאותו שבוע. וכל זה בהנחה שהכאבים שלי היו אכן מהאבנים. יתכן שהאורתופד צדק והיציבה הדפוקה שלי באמת גורמת לי לכאבי שרירים. כרגע, בהיותי הנפש האופטימית שאני, לא שוללת גם את זה.
אני כועסת ומתוסכלת כי "למה לעזאזל אני? מה רע עשיתי שאני סובלת כל כך?" הצד האפל שלי מציע תשובות שמתקשרות היטב למנגנון האשמה והחטא של הקתולים, אבל אני משתדלת לא להקשיב לו יותר מדי. הרופאים לעומת זאת, לא הציעו שום הסבר. היו עסוקים מדי בלהפסיק את השרפות המשתוללות שהגוף שלי היה נתון בהם. ואני? אני עסוקה בלחוש כאב עז ובתסכול. אני סובלת עכשיו מכאבים עזים בבטן ובחזה שמקרינים גם לגב, כואב לי לנשום, כואב לי להשתעל או לשהק, כואב לי לצחוק, כואב לי לשבת או לשכב בכוחות עצמי (כי לכך דרושים שריר בטן והיא עסוקה בלהיות פצועה), כואב לי לקום וכואב לי ללכת. סיכום נחמד של רשימת התלונות הזו יהיה לומר שכואב לי לחיות. וההרגשה מוכרת, מוכרת מדי. כאב לי לחיות פיזית ונפשית יותר מדי בשנתיים האחרונות.
חשוב לי לציין שאני לא אדם שנוהג להתלונן. אני חושקת שיניים (אלא אם כן הכאב עבר את הרמה הזו), אומרת שאני "בסדר" בצורה לא משכנעת ואולי אפילו מצליחה לגייס חיוך שנראה כמו עווית. אני לא אדם שנוהג לצרוח כי רוב הצריחות שלי נשארות אילמות בתוכי, אלא כן אני באמת חייבת לתת פורקן לכאב. כמו עכשיו למשל, בצורת פוסט בבלוג. נמאס לי לסבול, נמאס לי להרגיש כאילו הגוף שלי נקרע לגזרים משל הייתי אדם זאב.
קשה לי גם העובדה שהוריי התעלמו מזה שהתפתלתי מוכת כאבים בסלון לנגד עינהם אבל לא מסוגלים לשמוע שאני בצום מוחלט (כן, כי זה חדש. הרי כשהייתי בדיכאון באמת אכלתי המון) או מזה שמכניסים לי את המחט של העירוי לזרוע (כן, כי לא באמת הלכתי לעשות בדיקות דם כל שבועיים בשנה וחצי האחרונות). אני כועסת עליהם על כך שהם מתרגשים יתר על המידה מדברים טריוויאליים שעברתי אבל התעלמו לחלוטין מהסבל שלי ברגעים שבהם הייתי הכי צריכה אותם, הייתי הכי נזקקת לתמיכה ולהרגעה כשלא האמנתי בשום דבר טוב אי פעם. איפה הם היו אז? הם התבוננו בי בעיניים קרות במרחק מטר, מלמלו משהו לא מחייב ונמלטו לפרטיות חדרם, בעוד שאני הרגשתי כאילו אני נצלבת באיטיות.
אני סובלת מכאבים כרגע ובעיקר רוצה שיהיה מישהו שיעריך את האומץ בו סבלתי את הכאבים הללו. הייתי רוצה שהוריי יעריכו את העובדה שסבלתי הכל לבד ולא נסעתי לבית החולים רק כי אכן האמנתי להם כשאמרו שלא יעזרו לי שם. יכולתי להתנהג אחרת, יכולתי להיות אחרת, יכולתי לזעום ולנפץ כלי בית בגלל האדישות שלהם כלפיי. אבל לא ניפצתי, רק בכיתי, זעקתי ונשאתי את הכאב כמו קדוש מעונה מזוין. טוב, אז המסקנה שלי היא שלהיות קדוש מעונה לא משתלם. אף אחד לא באמת מעריך אותך על הסבל שלך או על האיפוק ותעצומות הנפש בהם נשאת את המבחנים הקשים מכל.
אולם לא, זה שקר. דיברתי היום עם אישה שהייתה שותפתי לחדר בבית החולים וסיפרתי לה את קורותיי הבריאותיים. בתגובה לכך היא אמרה שיש לי המון כוח סבל. אני אפילו לא יודעת את שמה אבל הערכתי אותה על כך שהייתה מסוגלת להעריך אותי. הערכתי את העובדה שמישהו הכיר סוף סוף בכמה קשה היה לי ואיזה מחיר שילמתי על כך. היא גרמה לי להעריך קצת יותר את עצמי ועל כך אני מודה לה.
דבר אחר בנושא הזה, הוא שהכאב מסדר את סדר העדיפויות בחיים. פעולות יומיומיות ופשוטות נראות לפתע כמו גלגול האבן של סיזיפוס, החיים מקבלים משמעות אחרת וצבעים אחרים. הכאב, מנסיוני, הציב סוג של רעלה ביני לבין שאר העולם. אלא אם כן הכאב היה חרוט על פניי, נראיתי כמו כל האנשים ברחוב או באוטובוס אבל בפנים הייתי שונה. קינאתי בכל האנשים שעשו קניות, נסעו באוטובוס או עבדו מבלי שהכאב ילווה את חייהם כמו צעיף אדום.
אם יש משהו שהכאב לימד אותי, מלבד דבר או שניים לגבי עצמי, זו ההערכה עד כמה החיים נפלאים ומתוקים ללא כאב. אני משתדלת לזכור זאת כאשר אני לא סובלת, בבחינת "ET in Arcadia ego" אבל זה קשה. קשה לזכור עד כמה החיים מלאי ייסורים כאשר אתה מאושר. אבל אין חשש מזה כרגע, אני אכן מלאת ייסורים כמו הרימון של פרספונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: