The walls are inside your head

עלי זהב

עלי הזהב נשרו סביבי,

בבוא הסתיו של הבנותיי

רק עכשיו החלה

התבגרותי האמיתית

והחורף לא בא.

התחלתי להבין דברים

טיפין

טיפין.

כמו הגשם בסתיו.

התחלתי להביט לאימתי הפנימית

בלבן של העינית

ולחך חיוך חשוף

מלא שיניים חדות

וזו נסוגה, רוטנת.

הפסקתי להתאמן עם צלליי

והתחלתי להילחם נגדם בשיא הרצינות.

לא תמיד הקרב שווה,

לא תמיד הטובים מנצחים

והרעים מפסידים.

לא כך בנוי העולם

ואני ודאי שאיני שוטה.

שוטה נביאה...

לא, הקרב אינו שווה

אך הוא ראוי.

זהו תהליך ארוך

אשר נמשך עם חילוף העונות

ודרש משערותיי להאפיר

שכן מגיעה האמת

בבוא השלכת.

הבנתי, התמודדתי, דחקתי, נמלטתי,

בכיתי, נשברתי, התעצבתי, הסתגרתי,

גדלתי.

כעת, עוד מעטפת של בורות

מוסרת מעל גולם הפרפר שלי.

בבוא היום,

כך הובטח לי אישית

וזהו סוד כמוס לפרה ולסוס,

אל תספרו לאף אף

אחד...!

אני אפרוץ מהגולם

בצוויחת תותח

ואהיה לפרפר יפהפה.

אכן, משך קיומם הוא יום אחד.

אך זהו מחיר קל להבנה עצמית.

לחיות יום תמים של אושר מוחלט

נראה כעסקה טובה

יותר מכל העסקאות המתכתיות

הנסגרות מדי תקתוק

בבנייני הבורסה המסורגים קלות.

זה יהיה האביב האחרון

של הפרפר שלי.

אחד מני רבים,

פרפרי נפשי

שאשלח לחופשי

לחיות יום של אושר

ועם מותם, אנשקם

ואגדל חדשים לזכרם.

אולם כעת, זהו הסתיו

הישראלי החם,

שבקצוות הבוקר והערב

נהיה קריר

וירח חצי מלא מופיע תדיר.

העלים הצהובים המרשרשים

בין רגליי בלבד

בלונדון של זיכרונותיי

לוחשים לי בקולות גוועים:

"שינויים, שינויים, שינויים..."

והפעם אקדמם בברכה

ובנשיקה על המצח.

ארחץ את רגליהם

ואזמינם לדור בביתי

כמלאכים נכבדים.

כעת הם אכן יהיו ברוכים.

מאסתי בקו הדופק היציב

אשר מראה שחיי מתו מזמן

ובמקוממם, תחליף זול

של יין בשקית קרטון.

אולם יבוא עוד היום

(בסדרת טלוויזיה ראיתי זאת)

ואדם יכנס בשעטה אדירה

ודופק לבי יקום ממוות לתחייה.

זאת לא ראיתי ויין ישן נושן

לא שתיתי,

אולם כה סופר בבשורות.

ואני, על אף חירשותי,

יודעת שהן ניתנו לי

כגמול וחרטה.

על בשורות שניתנו לאנשים שומעים

אשר אטמו אוזניהם,

סגרו עינהם,

וחסמו פיהם

על מנת שלא לשמוע

את שירת הסירנות המפתה

של הבשורות האמיתיות והפוצעות מכל.

וגם אני, כאותו נודד,

אורח פוחח

חצוף וערום,

טייל בין מציאות לדמיון,

אבקש שיכבלו אותי

למען אשמע בגדמי אוזניי

המדממות

מילות דממה יפות.

ואתפלל ואקווה

שבבואי באה בימים,

אפורה ושבעת שינה

מול אח מטפורית

שמחממת את הרמץ

של גחלי לבי,

שאחזור אל איתקה

ששאלה נפשי עד מאד

ואמצא שם נאמנות ותמיכה,

מלחמה ושחיטה,

דם וצרחות גוססים

פורענות קרבה

וברכה. ושלווה.

וליותר מכך לא אשאל.

אולם זה היה חלומו של נווד אחר.

איו יהיה צפוף מדי בשבילי.

עליי לחפש לעצמי

איים אחרים.

וכך הים האגאי של זיכרונותיי

ממשיך להכות גלים

בחוף העקר והשומם של חיי.

חוף זרוע אצות ושברי אצות

מרופטות ומסמורטטות.

ועל החוף הזה,

גבר ואישה,

אחד לבוש כשוטה

השנייה כבתולה

מחכים יחדיו לאחד.

הם שונים זה מזה באופיים,

באמונתם, בעקרונות לבם.

אולם אהבתם זהה.

ולכן, כאשר השמש שוקעת,

הם משספים בשר עורקיהם

ברצועות דקיקות ועדינות,

מעודנות,

ודמם צובע את הים בארגמן

של שקיעה מרהיבה.

זה מביע את נכונותם הקיצונית

למות למען אהובם ומשיחם.

הם מחכים לו.

אולם הוא עשה את שלו,

יצא לגיחה קצרה וכואבת

בעולם המבוגרים האכזר

ונכווה.

לא עוד יעזוב הוא את קנו החמים

של אבא.

לא עוד, ירים הוא את ראשו

מבעד לכנפיו הצמריריות והמגוננות.

הם מחכים לשווא.

לנער המתבגר הלז,

שכל קירות חדרו צבועים שחור

ומוסיקת רוק מתנגנת בחדרו

ומדי פעם,

שומו שמיים!

איזה חילול קודש מענג...!

הוא אף מתענג בסתר

על סיגריית חשיש קטנטנה

אשר הצליח להגניב מאחד

משניים עשר חבריו.

וכאשר אביו עורך ביקורת פתע בחדר,

כל חוברות הפורנוגרפיה

נעלמות ברשרוש מהיר

משל העלמת ארנב לבן

במגבעת קוסם שחורה,

והוא נחנק בעשן החנוק והמובלע בריאותיו.

עיניו אדומות כמובן ומעלות דמעות.

לחקירת האב,

הוא עונה שזה מרוב אהדה וחמלה

לתפילות המיוסרות של בני התמותה.

האב הפטריארכאלי מהנהן בשביעות רצון

ויוצא מהבמה.

והבן ממשיך לעשן

בעודו מעיין באופנוע

האחרון של הארלי דייוידסון

עליו הייתה רכובה בהבלטה יתרה

הכוכבנית הבלונדינית האחרונה.

מעניין ביותר. מעניין ביותר.

העולם אכן השתנה מאז היעדרו.

אולי כדאי לצאת מהחדר? זה נהיה מעניין שם בחוץ...

כל כך הרבה סמים חדשים להסניף,

כל כך הרבה תנוחות מין מעניינות,

הספר המסקרן הזה... "קאמא סוטרא?"

ומה עם יהודה ומריים? הם בטח ידרשו את תשומת לבו מחדש.

לא... כאן הרבה יותר נוח ואבא מכין ארוחות בשעות קבועות.

וכך הגאולה נדחתה עד לפעם הבאה.

מה עוד חדש?

לא, הבן הלז לא יצא

מחדרו לעולם.

לשווא מחכים האדון והגברת.

עדיף יהיה אם ימצאו

לעצמם

מאהבים אחרים.

פחות משיחיים,

פחות אינפנטיליים

ויותר אנושיים

ומבוגרים.

אולם הם אינם יודעים זאת.

ואני איני יכולה ללחוש להם זאת

על החוף השומם

המלוחך על ידי גלי הים האגאי שלי.

הם ישמעו זאת כקינת הרוח

או רשרוש החול.

נעזוב אותם כאן,

בציפייתם למשיחם המתבגר.

וכעת, עולה בכם שאלה חשובה

ומהותית ביותר,

שהוחנקה מזה זמן רב,

והיא כמובן:

"ומה קרה לארנב הלבן

שהוכנס למגבעת הלבד

של הקוסם מארץ המומינים?"

ואני אשיב ואני אומר,

הוא כאן, הוא כאן.

הוא בינכם, כל יום נגלה מחדש.

רץ ב"תפוח הגדול"

ובלונדון

ופריז

ובטוקיו

וברומא

ובברצלונה...

האינכם מזהים אותו?

זה הוא, קללת העידן המערבי המודרני.

"מהר, מהר ולא כבר אאחר!"

וזה ציטוט ישיר

שהצליחה לתפוס כתבתנו האמיצה

בזנקה אחריו בצעדי שפן.

הוא מוציא את שעון הזהב שלו,

מרטיט את שפמו הלבן בהיסטריה

מלאת פחד לאחר

ורץ.

יודע שגבירתו, בעלת לב הדם,

תערוף את ראשו אם יכנס שנייה

אחת

יותר מדי

מאוחר.

לבנייני ההיי טק

ולא ידווח עד אלפית הדיוק

על שווי המנייה האחרונה

שרק זו תוכל לומר לה

האם להכות במלכה הלבנה?

רץ בצעדי כובען מטורפים,

מדלג על פני גורדי שחקים

ובנייני תאומים שאינם עוד קיימים

מזה שבע שנים רעות,

נוחת באגמי הקוורץ של השעונים בשוויץ,

מחליף את הז'קט הישן שלו

מהמאה ה-19

לז'קט חדיש מהמאה ה-22

במילנו

ובדרך קופץ לשען

כדי לתקן את שעונו.

אולם זה מניד את ראשו בצער

ואומר: "מצטער, מסייה.

השעון שלך סובל מהקדמה כרונית.

איני יכול לעשות דבר."

ובעודו מניד בצער בראשו שב השיער,

הוא שואל בתקווה האם יוכל

להצטרף למסייה בטיוליו

שכן בל איננה זקוקה לו מזה כבר.

היא מצליחה יפה מאד עם בעלה

הסובל משעירות קלה

(לא משהו רציני בכלל, מסייה...)

ומגדלת לתפארת

נסיכים בלונדיניים כחולי עיניים

אשר אולי בבוא היום

ישמידו את העולם

במגלומניה מטורפת

כקיום בחלום

של נוכרי זר וקטן.

ולכן, האם יש סיכוי ולו הקלוש ביותר,

שיוכל לנסוע עמו וליצור עוד

המצאות מטורפות רבות?

אולם הארנב הלבן ממלמל משהו בקול קלוש

שנשמע כמו "עוד כוס תה... שמח מאד...

אבל כבר מאחר... שפמי וכפותיי..."

ונמלט בריצה.

המוכר עוד ממלמל אחריו בחוסר תקווה:

"אל תאמין לתורת היחסות.

הזמן והמקום שווים.

או שלא? מה לעזאזל כתבתי שם

בכלל?" ומתחיל להתעמק בניירותיו

המצהיבים. ומוסיף "ולמי בכלל הייתה

נחוצה הנשיאות היהודית הזו? שטות!"

ובזאת נעלם לחנות ההמצאות הנפלאות,

המלאה בצמחים טורפים ומטריפים.

וחנותו נעלמת באופן לא מרשים ביותר.

אין ענן עשן או אבק.

אפילו בלי פטרייה אטומית אחת לרפואה.

בהוליווד שוב התקמצנו

על האפקטים המיוחדים, היהודים...!

וכך, חנותו ממשיכה לשייט לה בעולם הדיסק,

היהודי הנודד והרוכל.

חלומם הרטוב של כל האנטישמים באשר הם.

אולם הארנב הלבן הרחק הרחק מכאן.

רדוף על ידי פובייה מלאת דם של נקמה,

לא מצליח להשתחרר מתחושת רדיפה.

האם אי פעם תהיה לו תקומה?

האם אי פעם יירגע?

האם אי פעם מישהו יניח עליו את

כפתו הגדולה ויאמר בקול זהוב

"הירגע, בני. הירגע".

והארנב הלבן יידע מנוחה.

ואסלן יירגע גם הוא

מפצצת האנרגיה הלבנה

שקיפצה לו על פני כל הגלובוס,

גרמה ללבן בעיניים

ולכאב ניבים תמידי.

מתישהו זה יקרה.

עד אז כולנו רדופים על ידי ארנב לבן

קטן הנמצא אצלנו בכיס

ומתקתק בלי הפסקה.

ובכל עת שבה אנו מוציאים אותו

ומטלטלים קשות,

צועקים בכעס

של מי לכל הרוחות היווניות הגדולות

היה הרעיון של מוסר העבודה

הפוריטני הזה,

מצאת החמה

ועד צאת הנשמה?!

הוא מניד את ראשו בתוגה

ובנימה מתנצלת אומר:

"מצטער, חברים וחברות.

לא רעיון שלי. הוראה מגבוה."

ואז אנחנו מבינים

של מי בדיוק היה כל הרעיון.

של המנהיג הקומוניסטי הגדול,

יוסף ויסריונוביץ' סטלין! אהה!

זה הוא שהמציא את מוסר העבודה

הקומוניסטי הגדול

ובכך מתבטאת תוכניתו

להשתלט על העולם המערבי.

מחוכם, החבר סטלין, מחוכם...

אולם אנו חשפנו את הארנב הלבן,

לבן כשלג

אבל עיניו האדומות מסגירות אותו מייד.

ומייד זונחים מגל ופטיש

ומתבטלים באיי בהאמה.

כך טוב יותר.

נניח להם, שישתזפו ויחטפו סרטנים

באיים שלהם

עם הארנבים הלבנים הלא שפויים שלהם.

הם אינם חשובים.

איש אינו חשוב.

האומנם כולנו מטורפים כאן,

החתול צ'שייר?

ואחי מחייך אליי חצי חיוך

מבעד לענף עליו התכרבל חצי גופו

בנינוחות חתולית

ואומר: "כולנו מטורפים כאן, אחות.

בואי והצטרפי למעגל הלא שפויים.

חמים כאן והלא תמיד יש לנו זה את זה.

בדיחה של סכיזופרנים..."

והוא פורץ בצחוק מתגלגל

עד שחצי גופו נופל מהעץ

ונעלם כליל, נשמע רק הד צחוק.

אולם הוא מופיע מקץ רגע ושואל:

"למה הפך הארנב הלבן?

לשפוי או מטורף?"

ואני משיבה: "הוא מהלך על הקו הדק

בין שני העולמות כלוליין על חבל.

לא שם ולא פה. כאן ושם, שם וכאן..."

"הו, אחות," הוא אומר לי,

"כבר התקבלת לקבוצתנו,

אני רואה.

קחי את כפתי והיי לי אם ואחות,

משכנך יהיה קן תקוותי הנידחות.

או שמא זה נידפות?" הוא מהרהר.

"ונידפות במה?

בחלב, בקרם שוקולדה או וניל?"

ובעודו שוקע בחלומות פורנוגרפיים

של תענוגות מזון מתוקים

נשאר חיוכו המעוקל למזכרת.

אותו אני לוקחת עמי ומקעקעת

על לוח לבי.

חיוך מטורף של אח.

אני עוזבת אותו להזיותיו הקולינריות

בעודי מנידה בראשי

ועוזבת את ארץ החשישניקים הזאת.

ארץ הפלאות,

הבולים, הכדורים, הסיגריות,

הטבליות, המדבקות, המזרקים,

הפטריות, העשבים השוטים ועוד.

הם משתמשים שם בכל הסמים האפשריים.

מלבד הסם החזק האמיתי – אהבה.

חומר חזק, באחריות, אחי.

מריץ לך את מחזור הדם

כמו מרוץ סוסים מזוין...

תטעם מזה ובחיים לא תרצה משהו אחר.

הבעיה אחת – נדיר בשוק.

יש אומרים, אזל.

המונופול נגמר.

נראה מה יהיה,

נחכה להשתלטות ברוני הסמים האחרים,

כלבי אשמורת מטורפים.

בינתיים, יש לי חומר הסנפה מעולה,

קייט מוס פשוט ירדה מהפסים, אחי.

באחריות..."

אולם אני מנידה ראשי

לסוחר הסמים אדום העיניים

והמזוקן שמבעד למכנסי הג'ינס שלו

מבצבצים כפות תייש.

"מכניסים סאטירים לעסק, הא?

הם בטח ממש נואשים" אני חושבת.

ועוזבת אותו ואת הבר של פלבין

לעבר מולדת אחרת.

קצתי במשוגעים אדומים.

היו לי די מהם

בזמנים אחרים.

אני פוסעת הלאה,

צעדי החורש הקלילים מזים את הרפש בסתיו.

קצתי במשוגעים.

עניינם אינו נוגע לי עוד.

אני כבר נרפאתי.

השיגעון הוא חיצוני,

השפיות פנימית.

היא בעוכריי,

לעולם לא אוכל

לאבד שליטה כראוי.

אני חולה במחלת שפיות כרונית.

לזה אין מרפא.

תמיד אדע מה הולך איתי,

תמיד אהיה אחת עם עצמי.

האינדיאנים החומים העתיקים

היו קוראים לי: "ההולכת עם עצמה".

"הרוקדת וולס עם מינוטאור".

וכך אלך, אשאיר עקבות רגליים עמוקות

טבועות באדמה העשירה של אמריגו וספוצ'י.

אהלך בינהם,

ואקווה למצוא סיפור אהבה יפה.

בין גבר לאישה,

גבר הוליוודי זהוב ותכול

אישה שבטית שחורה אדומה

מתאהבים למרות ההבדלים

בין הגזעים.

הרי האהבה מנצחת את כל המכשולים,

לוחשות בתזכורת הפרסומות ליום וולנטיין

בלחישת לילית מפתה צרודה.

או כך לימדו אותנו להאמין.

אבל מה אם האהבה עצמה היא

המכשול הראשון?

על כך דוממות הפרסומות

שלהן אני מפנה את שאילותיי.

מסתבר שאפילו הן, הגדולות מכל,

לא יודעות הכל.

אני מפנה גבי בשאט נפש

לאורקוליים בדלפי

ופונה בנתיב אחר.

לחפש מורפיאוס אחר.

שאולי סוף סוף יקיים לעזאזל את

ההבטחה הגלומה בשמו

ויחלק בלילות מורפין חינם לנזקקים

במקום חול המיועד לילדים קטנים.

"האם תשלח לי חלום, מורפי?

חלום עלייך... ועליי?"

אני שואלת בהתגרות מפתה

תמימה של ילדה עם חיוך קולגייט צחור.

לא כל כך תמימה.

שכן, לפתע, אני מבחינה שאת כתפיי

עוטפת שכמייה אדומה

ובידי סל ממתקים.

"את יודעת מה קורה לילדות רעות?"

הוא שואל באפלה.

"הן נשלחות לחלומות רעים."

ואילו אני מתחננת: "לא, לא, לא...

אני אהיה ילדה טובה מעכשיו והלאה.

אהיה בובת ברבי. אצבע שערי לבלונד

ואשים עדשות מגע כחולות בעיניים.

ארעיב את גופי ואחייה על עלים

עד שגזרתי תהיה 90-60-90

אמצא לי קן מושלם ויחד עמו

אחיה בעושר ועושר לעולם ועד

בבית החלומות הקטן והורוד של אמריקה.

אהיה לבת השכנים היפה ממול.

עד אשר ההצלחה תעלה לי לראש

ואתחיל להתפרע: לצאת לריקודים ומסיבות,

אעשה סמים ובחורים.

אגלה בצהובון הראשון

שבלבי בפנים תמיד הייתי מושחתת.

אהיה בדיוק מה שרוצים ממני להיות,

אגלם את החלום האמריקני בהתגלמותו.

מספיק לצבוע את פטמותיי

בפסים וכוכבים

ואת שפתיי בשטר דולר ירוק נחשי מפתה,

וכל העולם ירוץ לינוק ממני.

"מילולית", אני מוסיפה למקרה שהוא לא

הבין את הבדיחה.

פניו קודרות כשהיו.

"ובכן", אני אומרת לו, לאדון החלומות

"ניסיתי להיות רעה ולא הלך.

ניסיתי להיות טובה וגם לא הלך.

מה תרצה שאהיה, בעל החלומות?"

"את עצמך" הוא משיב ונגוז באפקט

במנוף גלימה תיאטרלי.

בטח לעוד פגישה עם מוות, בחיי.

ואילו אני קורסת ארצה ולראשונה בחיי

צורחת: "ומה אם אני לא יודעת מה

אני ומי אני? איפה הייתי ואיפה אהיה?

כמו עץ השדה?

מה אם יש בי כל כך הרבה דברים

ועם זאת, ריקנות כה רבה?

והאהבה העצמית מבוששת לבוא?

מה אם אני שבורה? הרוסה ומחורצת,

בעלת סדקים רבים מדי עד שפלא שאני

לא מתפרקת מנשימת אוויר פשוטה?

מה אם אני לא מי שהייתי ולעולם לא

אוכל לדעת מי אוכל להיות?

מה אם אני אבודה וכואבת ונשברת?

מי מבטיח לי שיהיה מי שיקשיב, שיתמוך

וילך עמי כברת דרך?

"ומה?" וזאת כעת בלחישה צרודה

מצריחה כה ארוכה,

"ומה אם אני מלאת שורשים שרק רוצים

להינטע באדמה אוהבת, חמה ומבורכת

ואדמה אין? ואני כה צמאה...

נודדת מלאת שורשים באין אדמה לרפואה.

מה תגיד לי על זה, מורפיאוס,

יוסף בן יעקב בעל חלומות השדה?"

ואני קורסת. ואני בוכה.

כעבור זמן מה, יד עדינה מרימה את ראשי.

אני מרימה עיניי ורואה שולי

שמלה לבנה רקומה וכפות רגליים לבנות

יחפות.

"עכשיו מענים אותי בהומאז' לסרט פנטזיה?"

אני תוהה, מיוסרת.

"לא, יקירה, שום הומאז' לסרט פנטזיה.

זהו רק פיגמנט של הדמיון שלך אותו

המצאת כדי שיהיה מי שינחמך."

"אם כך, אינך קיימת באמת? חבל.

כלומר, ידעתי שזה כך מזה זמן רב

ובכל זאת... האם אזכור אותך?"

"האם תרצי לזכור?" היא שואלת בקולה

ההרמוני. אני מהנהנת בדממה.

היא מחייכת. אני מחווה סביבי על ארצה

ואומרת:"אין סיכוי שחוקי העולם ישתנו

ואוכל הפעם להישאר כאן?" אני שואלת

בחוסר תקווה רב.

גלדריאל מנידה ראשה בצער.

"לא. חוקי המעבר בין העולמות שרירים וקיימים.

לא ניתן לכופפם אפילו למענך, ילדה."

ידעתי כל העת ובכל זאת,

אובדן פרחי האלנור והניפרדיל, עצי המלירן

וירק האזמרגד שוברים את לבי.

היא מתקרבת אליי ומרימה את סנטרי

בידה החזקה ובעודה תופסת את מבטי

בעיניה הכחולות, הנוקבות, היא אומרת:

"הינך נוודת, אישה צעירה. את עוברת

ממקום למקום, מנדה עייפות ותשישות.

שוללת מעצמך מרגוע ומגנה שלווה.

ומדוע? משום שזהו צורך ליבך.

האש האוכלת את נשמתך בת האלמוות,

כפי שהיה אומר יוצרי. איני יודעת אם

זהו ייעודך אבל זוהי דרכך לעת עתה.

יש חופש רב בדרכים הנפרשות אל האופק

ובדידות רבה ועם זאת אולי גם תקווה.

אולי באחד מהמקומות שיובילו אותך

אליו הדרכים המורכבות מפסיפס ביזנטי

עתיק המספר על ביזנטיון וציפורים מכניות חיות

על זקנים ונעורים נצחיים,

תגלי שהאדמה שם תהיה מוכנה לקבל את

שורשייך התלויים על שכמך בתרמיל הגב שלך

ואת תוכלי להישתל ולצמוח.

לדעת איפה היית ואיפה תהיי.

יותר מזה לא אוכל לתת."

היא מנשקת אותי על שפתיי בנשיקה מלאה

ובדרך בלתי נתפסת גם חושנית.

שפתיה הן זהב צרוף.

"זכרי זאת" היא לוחשת באוזניי בקולה

של לילית.

"זהו טעם התשוקה הראשון שאני

מעניקה לך מטעם עצמי".

"זה הכל?" אני שואלת באכזבה.

"אילו עוד תשורות תרצי שאתן לך?"

היא שואלת ואני עונה: "ובכן, לא הייתי

מתנגדת לקבל את צלוחית האור של אארנדיל

שנתת לפרודו לפני עידן ועידנים.

אזדקק לה שכן דרכי אפלה יותר מדרכו.

אלא אם כן איבד אותה בדרך, השלומיאל..."

גלדריאל מגחכת בשקט אולם מרצינה ומשיבה:

"זאת לא אוכל לתת. זו הייתה מתנה אחת ויחידה

לאדם אחד ויחיד. ובמקרה שלך, אישה צעירה,

האור נובע לא מכלי זכוכית חיצוני העלול להתנפץ

בכל רגע נתון, אלא ממאורות אחרים."

"מאין?" אני שואלת, חסרת סבלנות לשמע

חידות באפלה, או ליתר דיוק באור היום האלו.

"זאת עלייך לגלות בעצמך, בת חווה"

היא אומרת ומחייכת חיוך מסתורי קטן ויודע כל,

אופייני בצורה מרגיזה לבני מינה.

היא פונה אליי בעומדה ליד המראה שלה:

"זכרי את טעם נשיקת תשוקתי, אישה.

זהו טעם התשוקה הראשון והאחרון.

הוא אינו ניתן ואינו מתקבל בקלות ראש.

הוא אינו נשכח ואינו נאבד.

הוא תזכורת לתשוקת אלמוות."

אני מהנהנת, מבינה את ערך דבריה.

סופגת את אור הזהב של לאורלינדורנן

אל תוך תוכי, יודעת ששעת הפרידה

קרבה בצעדי ענק. ולא, לארנב הלבן

אין מקום כאן.

אני מביטה בה, העומדת לבנה ונשגבת

ליד מראתה, אצבעה על שפתיה, מחייכת

חיוך מתוק ועצוב. לשנייה, אני מדמה

לטעום רסס גלים מריר על שפתיי הבוערות

עדיין ואוזני מדמה לצוד קריאת שחפים רחוקה.

ואני מבינה. גם היא נפרדת. בעתידה ניצבת

ספינה ארוכה וגאה,

ועזיבה אל עבר מחוזות הבית

הזרים מתמיד.

היא מהנהנת. לרגע נראה כאילו חבשה

ברדס נזירות נוצרי אולם אני מעפעפת

וחיזיון התעתועים של מב נעלם.

וכעת, אני מפנה מבטי לעבר הבריכה

אליה נופלים ברכות עלי זהב

בזה אחר זה לאור שקיעת לותלוריין.

וכך, הם עוטפים אותי כשריון זהוב,

כגלימת מסע ארוכה,

כשמלת נשף מלכותית

וכבגדי יום יום פשוטים

בבוא הסתיו של הבנותיי

הארוכות מכל. 

* כתבתי השיר הזה סביבות שנת 2008 להערכתי. מה שהופך אותי לדי ישן אבל ראוי לציון בהיסטוריית הכתיבה הפרטית שלי.