| 12/2012
ה"הוביט"
טוב, מסתבר ששינה זה לחלשים אז חצות ומשהו בלילה זה זמן מעולה לכתיבת ביקורת על ה"הוביט" שראיתי הערב. המילה "ביקורת" אגב קצת גדולה פה, יותר נכון לומר רשמים אישיים כי הכתוב לא יהיה מסודר עם התחלה, אמצע וסוף וכי אם אתחיל לכתוב דברים בצורה רשמית ומאורגנת כבר עדיף לי להמשיך את הפרו סמינר ולסגור עניין.
אז ככה, ראיתי את ה"הוביט" הערב בפורמט רגיל, בקניון איילון. זה סרט שחיכיתי לו לפחות שנה ובו זמנית הציפיות שלי ממנו היו גבוהות ונמוכות: גבוהות כי זה בכל זאת פיטר ג'קסון ושות', נמוכות כי מדובר בעיבוד קולנועי ל"הוביט", אותו אני מכירה כבר מילדות ועם כל חיבתי אליו, הוא עדיין ספר לילדים עם קצוות קצת אפלים, עלילה די ישרה ושפה פשוטה.
אם כבר פיטר ג'קסון, כדאי לציין שמעולם לא איימתי לשרוף בובות וודו שלו אחרי שראיתי את סרטי "שר הטבעות", אז אין לי שום דבר נגדו בניגוד למעריצים אדוקים שקיימים. ספרי "שר הטבעות" קראתי גם בילדותי וחזרתי אליהם חלקית לאורך השנים. לפיכך, יש לי מספיק ידע לגבי העולמות של טולקין וג'קסון, ולמרות שהשני מבוסס על הראשון הם עדיין שונים. פה גם המקום לציין "כאן יש ספויילרים" (על המשקל "כאן יש דרקונים" שנכתב במקומות הריקים במפות העתיקות). אז ספוילרים, לא ראיתם, וותרו על הקריאה.
אני אתחיל מהחסרונות:
- קטעים ארוכים מדי. בהתחלה הופתעתי מהאקספוזיציה הארוכה לגבי ההיסטוריה של הגמדים וארבור שנאמרה ע"י בילבו בתחילת הסרט ואז נזכרתי שעל ג'קסון למלא עוד שני סרטים חוץ מהנוכחי על בסיס ספר די דק והכל התבהר. רצוי לזכור את העניין הזה לאורך כל הסרט כי הוא מבהיר סצנות ארוכות ועניינים לא הכי קשורים. היו סצנות שניתן היה לוותר עליהם בקלות, או לקצר בהרבה, כמו הסצנות עם הגובלינים בתוך ההר לקראת סיום הסרט ומספר גדול של סצנות לחימה אפיות ארוכות. המטרה של ג'קסון היא למלא טרילוגיה, קצר ולעניין זה לא יהיה.
אם כי אם כבר סרטים ארוכים שמבוססים על ספרי טולקין, אני בעד סדרת סרטים על ה"סילמריליון" (שממנה ממה ששמעתי המעריצים גם לא כזה התלהבו). עלפים פוטוגנים שעוסקים בנקמות דם, אחים שמתחתנים עם אחיותהן האבודות (היה רק מקרה אחד בספר למיטב זכרוני החלוד אבל ניחא), דרקונים, מורגות, מכשפים אפלים, אהבת אמת פה ושם, אחלה טלנובלה טולקינאית לבעלי סבלנות. בעניין הטלנובלה, באחד מהאתרים הטולקינאיים בעברית באמת עשו מזה טלנובלה. זה די מתבקש, למרות שאצל טולקין זה גם מלא במוות, דם, אלימות ואובדן.
- הקטעים הקומיים בסרט. כאשר ראיתי איזו מידה תופסות הבדיחות בסרט אני כבר התחלתי לראות בזה חסרון. כמעט כל הגמדים (חוץ מתורין ששומר על חזות מיוסרת והירואית) הם קומדיית סלפסטיק מהלכת, כמו שגימלי היה בסרטי "שר הטבעת" אבל מוכפלת בהרבה. אוקיי, הבנו שלגמדים אין נימוסי שולחן בכזו מידה שוויקינגים יכלו לשבת איתם ולהרגיש בבית, אבל כאשר כל בדיחה שנייה היא על ההתנהגות הגסה שלהם, זה כבר נהיה מעיק. מעבר לזה, אחרי סצנת הטרולים שהיו קומיים בהתנהגותם (ולי הזכירו מעודדי כדורגל אנגליים. כנראה המבטא) וכל העניין עם רדגסט המטורלל הקטע הקומי כבר נהיה מוגזם בעיניי. הסרט התחלק לקטעים קומיים והרואיים בהערכה גסה וזה כבר לא לעניין. מה עם קטעי קישור נורמליים, שלא נשפכים ממלודרמטיות אבל גם לא מנסים להצחיק כל רגע? סליחה, שכחתי, בשביל זה יש את הנוף (המרהיב, אבל עליו בהמשך).
בנקודה מסוימת בסרט תפסתי את עצמי חושבת "מה, מישהו נגח לפיטר ג'קסון בצלעות ואמר לו "שמע, פיט, בוא תעשה יותר קטעים קומיים בסרט הזה, בשביל החבר'ה אתה יודע, הרי כמה אפשר עם עלפים בלונדיניים רציניים וסצנות קרב המוניות...?"", ופיט הקשיב. בהחלט הקשיב. הגעתי למסקנה הלא סופית שה"הוביט" הוא כנראה קומדיית הפנטזי הראשונה, במובן של סרט פנטזי שהוא גם הירואי, בניגוד ל"נסיכה הקסומה" למשל ואחרים. יכול להיות שסתם הרחקתי לכת, אבל כאשר אפילו סצנת החידות עם גולום היא מצחיקה, אני עברתי את הגבול ההומוריסטי שלי.
- הסצנה שבה גנדלף, אלרונד, סרומן וגלדריאל מתייעצים והיא מנהלת שיחה טלפתית עם גנדלף. היא לא יכלה לנהל את השיחה הזאת בקול בצורה נורמלית? המידע שהיה לגנדלף לחלוק היה חיוני לכולם, לא רק לה. ומה עם אלרונד? לו אין חושים טלפתיים כלשהם או שזו אפליה נגד חצי עלפים? בכל מקרה, גם אם היו לכך סיבות תסריטאיות מוצדקות, השיחה הטלפתית נראתה מגוחכת. ההופעה של גלדריאל גם לא תרמה יותר מדי, בנוסף לכך שהיא לא הייתה בספר. וכן, חצי מהסרט השוויתי בראש סצנות בין הסרט לספר, כולל חוסר התאמות ותוספות לעלילה עד שוויתרתי. העולם של "שר הטבעות" של ג'קסון שונה מזה של טולקין, למרות שהוא מבוסס עליו, ואין טעם לערוך השוואת שורות ודברים דומים.
לגבי גלדריאל, למרות שקייט בלנשט מהממת ביופייה הייתי שמחה לדמות עלפית אחרת, גלורפינדל נניח או ארוון (למרות שאני בטח משוחדת לטובת ליב טיילר). כאשר הראו את ריבנדל לא יכולתי שלא לתהות מה קורה בשלב הזה עם ארוון וארגורן. האם היא עדיין בלותלוריין? הוא הוא כבר נהיה נוטר? האם הם מכירים בשלב הזה? בקיצור, הייתי שמחה לאיזה סרט קצר על סיפור האהבה שלהם לפי האפנדיקס ב"שר הטבעות", משהו שיצמד למקור בניגוד לסיפור שלהם בטרילוגיית הסרטים עצמה.
- מינון מוגזם של גובלינים, וורגים ואורקים. יכלו לקצץ (התסריטאים או הגמדים, אני גמישה בעניין) בהם יותר.
טוב, נכון לעכשיו, סיימתי להתמרמר, אז הנה יתרונות הסרט בעיניי:
- הנופים, ועיצוב התפאורה. מהרגע שראיתי את הפלך שוב פעם, נכבשתי בקסם המוכר של חזרה הבייתה, לעולם שלא ראיתי בקולנוע מזה תשע שנים (אבל ראיתי מאז בהקרנות ביתיות). ניו זילנד נראית מדהימה בדיוק כמו שהייתה בטרילוגייה הקודמת וגם למעצבי התפאורה מגיע קרדיט נכבד אני מניחה. בכל מקרה, ויזואלית הסרט הוא חיזיון נפלא, קסום מבלי להיות מתקתק ומבחיל וריאליסטי מבלי להיות מחוספס. הנופים עוצרי נשימה ואני שמחה שהמסך הרחב בקולנוע איפשר לי לראות אותם.
- המוסיקה. גם פה המוסיקה היא של הווארד שור, מה שאומר שאוריד אותה בהזדמנות הראשונה. אני שומעת את הפסקול של "שר הטבעות" עד היום בסמארטפון והיא תענוג לאוזניי גם פה. נקודה חיובית נוספת היא שיש יותר שירים בסרט עצמו (יהיו כאלו שיחשיבו את זה לחסרון), אבל אני אהבתי. התכווצתי מדאגה כמו בילבו כאשר הגמדים שרו וזרקו את כלי המטבח שלו והתרגשתי כאשר הם שרו על המולדת האבודה. השיר הזה עד עכשיו מתנגן לי בראש וגורם לי לחייך. המוסיקה כן נטתה למלודרמטיות יתר בהדגישה קטעים שמובן שהם דרמטיים, ואני כצופה לא אוהבת שמאכילים אותי בכפית, אבל ידעתי לאיזה סרט באתי ואם לא להתרגש בכנות פה, אז איפה? אין ספק שאני אקשיב לפסקול עוד פעמים רבות.
- הרפרנסים לטרילוגיית הספרים\סרטים של "שר הטבעות": קטעים קטנים כמו הפרחת טבעות העשן של בילבו, הסיבוך של גנדלף עם הנברשת בבג-אנד, האזכורים ללובליה סקוויל בגינס, עניין המטפחת של בילבו בתחילת המסע, פרודו שהולך לחכות לגנדלף ביער (כמו שאכן יהיה ב"אחוות הטבעת") הגשם (שגרם לי להתכווץ בהזדהות), ציטוטים\סצנות ישירות מהספר ואחרים. לי בתור מעריצה, זה היה ממש נחמד.
- המשחק והדמויות. נחמד שהחזירו את איאן הולם ואלייז'ה ווד (הייתי מאלו שהצליחו לא להקיא ממנו בסוף הסדרה) להתחלת הסרט. היה לי מוזר לראות את פרודו רגוע ושמח כל כך עד שנזכרתי שכל הסיפור עם הטבעת והמחיר הנורא שהיא גבתה ממנו עוד לא קרה, זה הכל עדיין בעתידו וזה די טרגי. אבל אם לחזור לשחקנים, מרטין פרימן (הזכור לטובה בתור ארתור דנט וג'ון ווטסון) עושה עבודה נהדרת בתור בילבו הצעיר. הגמדים טובים, מסתבר שבינהם מתחבא ג'יימס נסביט אותו לא זיהיתי וגיליתי רק אח"כ. תורין מגולם ע"י ריצ'ארד ארמיטאג' שגילם את גאי מגיסבורן ב"רובין הוד" הבריטית. שם, חוץ מזה שהוא נראה טוב במכנסי עור, הוא היה נבל כריזמטי ופה הוא כריזמטי לא פחות.
הדמות של תורין בספר ובסרט זה נושא בפני עצמו. בספר הוא הרבה יותר עקשן, מריר ודי מנייאק (זה לפחות מה שמספק לי זיכרון הילדות שלי) בעוד בסרט הוא הרבה יותר הירואי, גם אם קודר ומיוסר, מה שרק מוסיף להילה שלו. השוואה די מתבקשת פה היא בינו לבין ארגורן. שניהם מלכים מנושלים ומוגלים ממלכתם, שניהם נודדים כקבצנים לאורך שנים, לשניהם מתייחסים בלעג, בזלזול ובבוז למרות מה שהם אוצרים בקרבם ושניהם רק מחכים לחשוף את עצמם, להוכיח את טבעם ההירואי ולקחת מה ששלהם בזכות. גם תורין וגם ארגורן עברו מבחנים קשים, פיזית ונפשית. ההבדל הוא שארגורן עבר אותם ואילו תורין בסופו של דבר, ולמרות הפוטנציאל האדיר שלו, נכשל.
בעניין הזה גם ראוי לציון המשפט של גנדלף בסרט לתורין לגבי כך שהוא אינו תראין או תרור. משפט דומה נאמר גם בסרטים לארגורן על כך שאינו איסילדור. שניהם נושאים על כתפיהם את מורשת העבר, את מורשת הזיכרון ואת חיי אבותיהם, עם האהבות שלהם, השנאות, והכשלונות אותם הורישו לצאצאיהם. זה דווקא מאד מזכיר את ג'ורג' מרטין ואת השפעות הגומלין בין העבר להווה בספרים שלו. זה נושא שהייתי רוצה להעמיק בו יותר מתישהו. בכל מקרה, היה יכול להיות מעניין (ולמיטב הבנתי לא בלתי סביר כרונולוגית) אילו שני אלו היו נפגשים. מה היה קורה בינהם? איך הם היו מתייחסים אחד לשני? הניחוש שלי הוא שזה לא היה מתפתח טוב מדי. תורין היה מלא מדי בשנאה, גאווה ודעות קדומות כלפי אחרים מכדי לראות בארגורן שותף רציני למשהו.
- ההרפתקה. ה"הוביט" כמו "שר הטבעות", כמו "מלחמת הכוכבים", כמו ה"אודיסאה", כמו כל סיפור שבו גיבור או גיבורה יוצאים מסף הדלת לעבר הלא נודע הוא סיפור חניכה וגילוי עצמי. מדובר במסע שישנה את חייהם, עם מפלצות שיצטרכו להילחם בהן או להערים עליהן, עם חידות, אתגרים ומבחנים, כמו כל מיתוס ראוי לשמו. מדובר בסיפור העתיק ביותר עם איברים שמשתנים כל הזמן אבל התבנית זהה. אישית אהבתי כל אחד ואחד מהסיפורים שקראתי בנוסח הזה, הם אף פעם לא שעממו אותי ואני תמיד מוכנה לעוד.
הסרטים של "שר הטבעות" ועכשיו גם ה"הוביט" הציגו לפניי בצורה ויזואלית וחיה עולם שעד אז רק קראתי עליו ושהיה בנוי רק בדמיוני. היופי של הפלך, של מינס טירית, לותלוריין והנמל תמיד עצרו את לבי בסרטים. כאשר ראיתי את נופי הפלך עכשיו ב"הוביט" רציתי לזנק ולהיכנס מבעד למסך אל תוך העולם הזה ולהישאר בו. מעין היפוך לסרט של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה", שבה הדמות בסרט יוצאת לעולם האמיתי. אחד מהסרטים הטובים שלו בעיניי, שמדבר בצורה מכמירת לב על רצון הצופים לשקוע בעולם הפנטזיה של הקולנוע ועל אכזריות העולם האמיתי.
מה שיפה וכל כך מושך בעיניי ב"שר הטבעות" זו העובדה ששם הדרך, המסע הזה, החיים עצמם הם פשוטים יותר, מובנים קצת יותר. בניגוד למציאות הפוליטיקלי קורקט שלנו, שם יש רוע מוחלט וטוב מוחלט, יש גיבורים ומפלצות ותמיד ברור מי זה מי. יש יופי נורא ואבדון מחריד, הקרבות אלטרואיסטיות ואכזריות בלתי נתפסת. כל זה יש גם פה, אבל שם החלוקה קצת יותר ברורה, השילוט לעבר הרפתקה הוא הרבה יותר פשוט, במקום התמודדות יומיומית עם דאגות שוחקות, עבודה לא נאהבת, פחדים וחרדות. לעומת הפנטזיה המציאות תמיד נראית קצת אפורה יותר, קצת חיוורת לעומת העושר של פלטת הצבעים בה קיימים הוביטים, גמדים, דרקונים ועלפים. המון עלפים. כמו סם, גם אני הייתי נותנת הכל כדי לראות אותם אבל בניגוד אליו, אף פעם לא אזכה לכך.
הזינוק הזה, החפוז והדרמטי של בילבו מסף דלתו אל עבר הרפתקה שתשנה את חייו הוא מושא לקנאה בעיניי. אני הייתי רוצה לחיות בעולם הזה, לנסוע עם חבורת גמדים, לראות עלפים, להשתמש בחרב, להילחם למען דברים שהם נכונים וצודקים, טובים ללא עוררין, להיות עדה למעשי גבורה ולבצע אותם בעצמי, להיות חלק מעולם קסום באופן עוצר נשימה. אני מניחה שעדיין לא התבגרתי מהבחינה הזאת, ואולי רבים מאיתנו לא התבגרו, אם לשפוט לפי הגיימרים והלארפיסטים. אני מניחה שרבים מאיתנו היו רוצים להיות בעולם אחר, אנחנו גם קוראים כדי להתנתק מהמציאות הזאת שהיא כל מה שיש לנו. ואז, בעת הקריאה או הצפייה או המשחק, אנחנו באמת בעולם אחר, שאותו איש לא יכול לגזול מאיתנו אבל שקיים רק לזמן קצוב.
לסיום, אני די בטוחה שאני אראה את ה"הוביט" בקולנוע פעם שנייה, אז אני מניחה שיהיו לי דברים אחרים לומר ולהוסיף אז, אבל כרגע זה הכל.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: