- "שלום רות".
- "שלום מינוטאור".
כך זה התחיל. עמדנו זה מול זה
במבוך שהפעם לא היה כה אפל וקודר. להפך, עמדנו בצל של ריבוע אור גדול ויכולתי להריח
את מליחות הים על זיעת עורי.
הוא חייך לעברי חיוך רפה שחציו ביישני וחציו מנסה למצוא
חן, כאילו מנסה להתנצל על הביישנות של חציו האחר. הוא הביט בי בהבנה ואמר:
"כן, זה אחד מחיוכיך. אני אוהב אותו". זה גרם לי לחייך בפעם הראשונה.
הוא הושיט את ידו ראשון ללחיצה. אני לחצתי בחוזקה כהרגלי והוא השיב באותו מטבע.
לחיצת יד חזקה, בוטחת. מהסוג שאני אוהבת.
עמדנו זה מול זה מספר רגעים בדממה
נבוכה, ללא ידיעה מה בדיוק מה לומר. לבסוף, הוא החווה בידו לעבר הריבוע והציע
"שנצא?", הנהנתי ויצאנו מבעד לדלת האור.
בחוץ התגלתה מרפסת, שולחן פלסטיק עם
שני כיסאות. והנוף? האי השתפל תחתנו ומעבר לו.... איי יוון והים האגאי רחב וכחול
עד מלוא האופק, השמש סינוורה את העיניים ורוח.... היא ציננה את הזיעה והחדירה
את ריח הים לנקבוביות העור. זוהי רוח טובה, החלטתי בדממה. התיישבנו
בכסאות, בידנו כוסות זכוכית קרות עם משקה צונן, התענגנו על הנוף.
זה נמשך כך לא מעט רגעים, אני
נהניתי בעודי מושכת את הזמן. הבטתי מסביבי באי שלנו, באיים האחרים, בים ובאופק, בידיעת
האפשרויות הזרות. אולם לא הישרתי מבט אל עבר בן לוויתי, עדיין לא. לבסוף, התקפתי את הנושא
ישירות, שלא כהרגלי נמנעתי מעיקופים וגישושים זהירים.
אז אתה התת מודע שלי, מה?" חצי אמרתי, חצי שאלתי. פניו, שעד עכשיו היו מופנות כלפי הים, הופנו אליי. הוא הביט בי ומבעו מוזר. לאחר מכן, הוא חייך בחיוכי הביישני ואמר ביציבות "נראה
שכן." אני שאלתי "ממתי?" והוא ענה "מאז ומתמיד ולעולם".
המילים שקעו לדממה ביננו. הרוח פיזרה את שערי הארוך.
הרהרתי בכך, בו, בכל מה
שקרה מאז הופיע על הדף לפני שנתיים בלבד אשר נראות רבות הרבה יותר. "אני
הרגתי אותך במבוך" אמרתי ביציבות מבלי להסיט את עיניי מפניו. עיניו
אנושיות (ידעתי שיהיו כך ובכל זאת הדבר מפליאני) ובצבע כחול עמוק. באור הן נראות
אפורות, בצל ירוקות. ומדי פעם הן הפכו להיות חומות כעיניי.
"שוב פעם אותו
ויכוח ישן? אותה טענה ישנה על זה שכל איש הורג אשר יאהב?" הוא נשמע עייף מעט
באומרו כך, לאה. "כן" אמרתי בלי קול. הוא הנהן, אסף את מחשבותיו
ואמר "היקרה לי מכל, תזאוס בן אגאוס הוא זה אשר הרג אותי. בפעם
האחרונה, לא את. הפסיקי להרגיש אשמה על מותם של בריאותייך..." "ובכל
זאת..." ניסיתי להתנגד לדבריו. הוא הניד בראשו, הוא מכיר אותי היטב, יודע
שתמיד אשמיע את המילה האחרונה.
"את ואני חיים במעגלים שונים" הוא אמר. "אני חייתי במבוך
ונהרגתי על ידי קוטל דרקונים ברברי אשר הרג את המפלצת, זכה באוצר וכבש את האישה.
תם ונשלם. את, לעומת זאת, חיה ומתחבטת במעגל חיים הרחוק עד מאד משלי. לך יש את
יגונותייך וצערך בעוד לי יש את חיי ומותי. דבר לא ישנה זאת. את ממשיכה בעוד אני
במרכז הספירלה, מחכה, ממתין, דומם בתנועה מרוכזת, אבן שואבת". "כמו ישוע
עם זרועות מושטות" אמרתי בחצי קול, הבנתי שהבעתי את המחשבה בקול רם רק
לאחר שהוא אמר "הייתי רוצה לפגוש את הבחור שלך הזה. הוא נשמע טיפוס מעניין,
כתבת עליו הרבה יותר..."
קנאה? זה מעניין... מעולם לא קרה לי דבר כזה....
"הייתי אומר שאת כמעט מאוהבת בו, לא? במראו החיצוני הנאה המצויר בדמיונך –
ברונטי, מזוקן, חום עיניים, חיוך משוח על שפתיו. מטיף, רב, אדם שיקל לשאת את החרב
בעבורו ולהילחם באש ובמים בדיוק כפי שיקל לשקוט וללמוד. אה, ועוד לא הזכרתי את
פרשיית האהבים המסקרנת שלו עם יהודה איש קריות. זה הרי בדיוק הנושא המושך אותך
ביותר, לא?" וקולו קיבל ציוויון אירוני משהו. "כן," הישרתי
מבט לעיניו, "זהו נושא מרתק ומסעיר לגביי. ואם אינך רוצה שאכתוב על פרשת אהבים לוהטת
בינך לבין תזאוס, אציע לך בנימוס להעלים את האירוניה מקולך". "איומים?"
הוא אמר בעודו מרים גבה. "כן", אני השבתי בשלווה צלולה, "בדיוק.
איומים".
השתררה דממה טעונה, המשקאות הצוננים עם חומץ הלימון הצדדי התמלאו
מחדש ונגמעו ללא קול.
הוא נשבר ראשון. "טוב,
טוב" הוא אמר בחצי חיוך ובעיניים מנצנצות, "אני מצטערת שהתקפתי את אהבתך לבן
האלוהים העברי. יש לו זכות מלאה להתקיים ולהיות כה מושך בעינייך. אם תרצי, אהיה
אפילו מוכן להזמין אותו ואת מאהבו לארמון...". "לא, לא" צחקתי
"זה כבר יהיה יותר מדי. עוד יופיעו לי פה הומופובים מוצהרים, מפלגות ואנשים
לבושים שחורים מתפלספים. לא הייתי רוצה להביא כזו קטסטרופה לפתחי ארמונך, בן
מינוס." ולאחר הרהור רגע הוספתי "טוב לנו ככה עכשיו".
הדממה הטעונה הפכה להיות דממה נעימה בהרבה. "את יודעת, תמיד החשבתי את תזאוס לחתיכת שמוק.
ולא רק בגלל מה שעשה לי אלא בגלל אחותי האומללה. אבל מה, לזכותו יאמר, היה לו גוף
מדהים" הוא אמר לי בנימת שיחה יומיומית.
"אה ובזה כן הצלחת להבחין,
למרות הצללים?" הקנטתי אותו בחיוך רחב, הוא צחק בתגובה, חשף את שיניו הלבנות מרבב
כשיני כוכב הוליוודי ואמר "לא הכל לפי החוקים שלך, גברת." המשכתי
לחייך, לפתע מרגישה קלת ראש וחסרת דאגות כפי שלא הייתי מעולם. החיים נראו טוב
כרגע. אולי ברגע הבא יבואו גלי הים שזוכרים את אטלנטה אולם לא עכשיו.
הדממה ביננו ידידותית. "אז
מה," שאלתי, "לא הרגתי אותך ומצפוני חופשי מדאגה?" "כן,
מצפונך תמיד היה חופשי מדאגה. עד שהחלטת שכל החופש הזה אינו לרוחך והחלטת להעמיס
עליו את כל דאגות הקיום. הפטרונית הקדושה שמעבירה ילדים קטנים בכביש ודואגת לא להפחיד
חתולים. כך יזכרו אותך, יקירה, זכרי את דבריי". "אני אזכור" השבתי ברצינות והוא הנהן.
"מה שלום אריאדנה? היא מאושרת עם דיוניסוס?" עברתי לרכילות משפחתית. "בפעם האחרונה ששמעתי וזה היה לא מזמן, היא נתנה
לו לצאת להתהולל במשתאות הרווקים שלו אולם גם תמיד נתנה לו סיבה לחזור הבייתה. פנס
בעין." בהיתי בו ואז הבנתי שהוא עבד עליי. "לא לא, אבל הוא יודע
בדיוק מי מחכה לו שם והמפגשים בינהם תמיד סוערים. היא מעולם לא ניחנה במזג שליו.
אבל אני מבין שהם הצליחו להבין את הדינמיקה המשפחתית ושהם מאושרים מאד
בדרכם."
הוא התכופף והרים אשכול ענבים רקוב למחצה מרצפת החרס והושיטו לי.
למרות רקבונו החלקי צבעו סגול עשיר, תאווה לעיניים. "את זה יחד עם יינם
המשובח ביותר הם שלחו לי כמתנה לחג האחרון" הוא הסביר. ואילו אני אמרתי "אני
שמחה שהיא הסתדרה. היו זמנים בהם חששתי לה מאד". "גם אני" השיב
אחיה בדאגה. "ההרפתקן חומס האוצרות הזה... סיחרר את ראשה בעבור גשם זהב...
אולם היא מצאה את איזונה. בעזרת החוט שלה הצליחה לצאת ממבוך נפשה. איני חושש לה
עוד".
"ותזאוס?" שאלתי חרש. "הוא מפלצת ועליו לא אדבר.
אולי הוא יכל להיות דבר מה אחר אלמלא קטל אותי. איני מתאבל עליו. אבל אני מתאבל על
הגבר אשר לשבריר שנייה ראיתי את השתקפותו בלהבת עיניו רגע לפני שרצח אותי. הגבר שיכל
להיות ושכרע ברך וביקש מחילה מהשתקפותי המתמוטטת והקטולה. על הלהבה הזו, הצל הזה,
שקרס יחד איתי אני מתאבל. וכל השאר? (כאן קולו קיבל גוון של בוז עמוק) אינו ראוי
לאיזכור. קליפה, לא יותר, מפלצת בדמות אדם."
הרוח מן הים התחילה לשאת קרירות
חדשה, חום היום פינה מקומו לבין הערביים.
"אתה יודע שאתה תמיד הראשון
בליבי ואין סיבה עוד לקנאה" אמרתי ברצינות רבה. הוא הביט בעיניי עמוקות
והנהן בכובד ראש. "אני שמח" הוא אמר בפשטות היקרה לי יותר מכל מילות
הרהב שבעולם. "אני באמת שמח. מעולם לא הייתי ראשון בליבו של איש".
"תמיד יש פעם ראשונה" אמרתי בעידוד אשר כוון כלפי שנינו.
"כן" הוא הסכים.
"אז עברתי?" הוא שאל. "כן, עברת את הריאיון אם אומנם היה זה
ריאיון. אתה התת מודע החדש שלי. ברכותיי. בהנחה שזה אכן תפקיד שדורש ברכות"
וקולי נעשה מריר מעט בשלב זה. "זה אכן תפקיד הנושא ברכות. אני שמח לקבלו
ואיני רואה סיבה למרירות." "אתה עוד תלמד" השבתי לו בקדרות.
"אולי..." הוא אמר בנימה פילוסופית והפנה את מבטו לים. הבעת פליאה השתפכה על פניו ואילו אני נזכרתי שלגביו הים היה תמיד נס פלאי.
התנערתי מהדכדוך שאחז
בי, נזכרתי שגם אם בן מינוס נהיה התת מודע שלי, איש לא שכר אותו להיות שומר ראשי.
יש דברים שאיתם אצטרך להתמודד בעצמי. "תמיד ידעתי שאת חזקה ואאמין בכך עד יום
בו יימוט העולם. את חזקה ואת תצליחי. ואני תמיד אהיה לצידך כדי להרים את החרב
שנפלה ולסוך בצרי משכך את כאב הפציעה. אני איתך, גם אם את לא עוד עם עצמך"
הוא אמר, פניו כלפי האופק, הבעת פניו תערובת של פילוסופיה ופליאה וקולו מנותק
מנושא דבריו.
חייכתי מעט, קיוותי שאמצא בי את העוז, ייחלתי שאצליח להיות האדם
שאני רוצה להיות. ויגיע היום בו לא אזדקק לא לחרב שמוטה ולא למטפחת לבן הטבולה שמן
מרגיע. עד היום בו אוכל להתהלך בגאווה וצילי יהיה צל מינוטאור.
"אז מה," שברתי את
הדממה כבוצעת לשניים כיכר לחם, "חברים?" הוא סובב את ראשו הגדול על
קרניו האדירות והנהן "כן, חברים". הושטתי לו את ידי השמאלית לפרידה
ושאלתי "בפעם הבאה, אותו יום, אותה שעה?" "אכן אכן" הוא ענה
בשמץ חיוך והשיט את ידו הימנית כדי ללחוץ את
השמאלית שלי.
"אותו ים, אותה שעה, עד הפעם
הבאה".
*הערה: כל זה נכתב ב 2008. אחרי השיר הראשון על המינוטאור אבל לפני לפני שיחות אחרות עמו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: