The walls are inside your head
בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 1/2013
אי- שפיות
איינשטיין אמר "אי שפיות זה לעשות אותו דבר פעם אחר פעם ולצפות לתוצאה שונה" ואחרי היום אני מבינה למה הוא התכוון ומסכימה איתו. אני עושה אותו הדבר פעם אחר פעם וכל פעם מצפה, מקווה ליתר דיוק, שהתוצאה תשתנה. היא לא תלויה בי, היא כן תלויה בצד השני וההתנהגות לא משתנה. אני מלאת תקווה מדי, עדיין רואה את האנשים כפי שהם יכולים להיות, טובים יותר כפי שהיו לתקופה או ליום מבלי לשים דעת על ההווה, בו הם כפי שהם וזה אומר אנושיים מאד ומאכזבים עד בלי די.
אני כבר אמורה לדעת, אני אמורה לראות במפוכח עכשיו. אני רואה, אני יודעת, אבל ממשיכה לקוות. ממשיכה לראות באנשים מסוימים פוטנציאל, הד מהעבר, הד של אישיות טובה יותר אותה פעם לערב, ליום, לשנה שנתיים, גילמו בתוכם כשהכרתי אותם. אני יודעת שהם היו טובים יותר פעם, שהם מסוגלים לכך, מסוגלים להיות בני אנוש נהדרים וחברים טובים ואני לא מסוגלת להבין אף פעם מדוע בהווה הם אינם כך. לכן אני ממשיכה לחכות, לחכות שיחזרו לעשתונותיהם, שיצאו מהגלמים שלהם ויפרחו לפרפרים יפהפיים כמו שאני יודעת שהם מסוגלים, מחכה שלשם שינוי הם יגשימו את ציפיותיי, לשם שינוי ולו רק לפעם אחת, לא ימשיכו לאכזב פעם אחר פעם אחר פעם.
הייתי יכולה לומר בדרמטיות "זהו! זו הפעם האחרונה שאני עושה את זה! זו הפעם האחרונה שאני יוזמת קשר או משיבה על הזמנה קיימת!" אבל לא אומר. אמרתי את זה מספר פעמים בעבר והפרתי את מילותיי. המשכתי לחכות ונעניתי אם נקראתי. נעניתי וחיכיתי והושבתי ריקם. אחרי מספיק חזרות מילות השלילה האלו כבר מאבדות כל תוקף. גם אני יודעת שהן לא באמת נכונות, שאמשיך לחכות רק כי אני כפי הנראה לא מסוגלת לוותר על אנשים עד הסוף גם כאשר עברנו את הסוף בדהירה קלה.
אולי עדיף לא לשמור על קשר בכלל, להניח לגחלת לגווע סופית במקום לשמר אותה במשבי נוסטלגיה ולהניח לפרחים בבית הקברות של זכרונותיי לנבול מחוסר תשומת לב. זה לא בהכרח רע. לומר לעצמי בתקיפות שהיה ונגמר, לשים צלב או איקס מנטלי ליד שמותיהם ולהזכיר לעצמי שהתגעגעתי אליהם עוד כשהיינו בקשר. זו לא דרך להיות חברים. זה קשה ומר אבל אפשרי.
אני יודעת שהרבה מהגעגועים שלי נזרקים כלפי אנשים שאיני מכירה אותם עוד. חברים שהשתנו כל כך עד שנהיו זרים בעבורי וכל זיהוי הוא מקרי בהחלט. וגם אם לא, גם אם זה סתם שקר עצמי, איך אפשר לשמור על קשר עם אנשים שלא באמת רוצים בכך? הייתי יכולה לומר שוויתרתי, שהפסקתי אבל את זה רק ימים ועבודה עצמית יהיו מסוגלים להגיד.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: