The walls are inside your head בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 1/2013
בבואך בימים בבואך בימים\ייטס
בבואך בימים ואת אפורה ואת שקויית שינה מול האח, קחי את הספר הזה, קראי בו לאט ולבך הוזה על צללי עינייך פעם, על רוך המבט.
כה רבים אהבו את רגעי מאור עינייך, אהבו את יופייך אהבת אמת או כזב, רק אחד את נפשך הנוודת אהב, אהב את צער חליפות פנייך.
וגוחנת על סורגי האח הלהובים, מלמלי קצת בעצב על מה ששמו אהבה, איך נמלט ופסע על ראש הר וגבעה וכבש את פניו בקהל כוכבים.
אני מרגישה הערב קצת כמו הקשישה בשיר, קצת שקויות שינה, קצת שלווה, קצת משועממת. ערב שקט בבית ואח מטפורית במחשבות. השיר הזה הוא מהשירים האהובים עליי של ייטס ואחד מהבודדים שאני יודעת בעל פה. אני אוהבת את ההפסקות שיוצרים הפסיקים בשיר, מעין הדגשה של האיטיות הנוזלית שנמצאת לאורך כל השיר. איטיות שמלווה את הזיקנה אני מניחה.
אני אוהבת גם איך הבית ראשון והבית האחרון יוצרים מסגרת לכל השיר. "ו" החיבור למשל נמצאת בשניהם ויוצרת גלישה בשיר, פיזית ומטפורית במטרה להדגיש את זרימת פעולות הקשישה אני מניחה ואולי גם כדי להדגיש את הזמן החולף. הפעלים בציווי נמצאים גם בשני הבתים האלו, ולמרות היותם בזמן הזה עדיין נשמעים מאד רכים ואוהבים. לא ציווי אלא יותר בקשה אוהבת. אני אוהבת גם שהמתרגם (שמעון זנדבנק) בחר לתרגם את המילה "old" בביטוי תנכ"י שמקושר מאד לזיקנה: "והמלך דוד זקן, בא בימים" (מלכים א', א').
מוזר, למרות שהשיר מדבר על אישה זקנה שנזכרת באהבות שחוותה בימי חייה והוא שיר סנטימנטלי מעט ונוסטלגי, הוא נתפס בעיניי כאחד משירי האהבה הכי יפים שקראתי. האהבה פה לא ישירה וזה לא "רומאו ויוליה" ועם זאת, האהבה מאד מורגשת בשיר, יחד עם עצבות, יופי הטבע והזמן החולף ללא רחם. הייתי רוצה שיאהבו אותי ככה, שיאהבו את נפשי הנוודת ואת צער פניי המשתנות.
והנה גם השיר באנגלית לשם השוואת התרגום:
When you are old and grey and full of sleep, And nodding by the fire, take down this book, And slowly read and dream of the soft look Your eyes had once, and of their shadows deep;
How many loved your moments of glad grace, And loved your beauty with love false or true, But one man loved the pilgrim soul in you And loved the sorrows of your changing face;
And bending down beside the glowing bars, Murmur, a little sadly, how Love fled And paced upon the mountains overhead And his his face amid the crowd of stars.
| |
|