The walls are inside your head

לו הייתי לורליי בעבורך,

הייתי מפזרת את שערי הזהוב

הארוך, במסרק השנהב שלי

הייתי עוברת בו

ומשליכה אותו כרשת דייגים

על מנת לתפסך 

בזרועותיי.

גם כאשר לא תחפץ בכך.

הייתי יכולה לשבת בחדר

ההסבה שלך,

בינות הכרים כבינות הסלעים,

להתבונן באור היום החולף

המתגעש על החדר ללא רחם

ולשיר שיר זהב וכסף בעבורך.

הייתי מתבוננת בך

וצופה בתשומת לב מכאיבה

כיצד אתה מתרחק ממני,

משוחח עם אנשי שלומך

העובדים בעבורך,

עם בני דמך

על עסקים הצריכים להיעשות,

מתבוננת מרותקת

כיצד עם כל שנייה

אתה מתרחק ממני

בדוגיותך

ולדעת שלא אוכל לצוד אותך.

היית ברשתי למשך ליל אחד

זרוע ירח ועננים,

נגוע בתשוקה נושכת

המשאירה סימני חבלה על הגוף,

ובאור היום הגווע למחרת

למצוא שרשתי הייתה פתוחה

כל אותה עת

 לרווחה!

ואתה חמקת, מהיר כאלתית

עם נצנוץ אחרון של קשקש כסף לועג.

היית שלי ואינך עוד.

לא לי נועדו הימים.

אתה בא אליי רק בלילות

ואילו באור היום,

קריאת בנות עמי גוועת

כקצף על הגלים.

התבוננתי בך עוד ועוד,

פרושה על מיטת יצוענו הרחבה

וייחלתי בעוז

שהגלים ילחכו אותה ואותך בתוכי

וישאנו הרחק מכאן,

מכל מה שביתי.

הם ישאו אותנו הרחק,

אל עבר ימים ויבשות זרים,

בהם לא תשמע את צו עבודתך,

את דנדון הכוסות של חבריך

או את לחשם המוכר של אוהביך.

הרחק מכל זה,

ישאנו יחדיו הגלים

והשיר היחידי שתשמע

יהיה שיר הזהב של קולי

ולא תרצה עוד דבר מלבדי.

תתבונן בעיני ותראה בהן

תחליף לכל עבודת האלים האחרת.

קולי המתוק, העשיר, השופע

ישכיח ממך בשיר ערש

קול עיסוק, קול חבר, קול אח.

תתבונן בגופי הזהוב

השרוע על הגלים

ותעבוד רק אותי.

אשיר לך על העולם,

אטווה אותו כרשת דייגים

עשויה שתי וערב

ואלפף אותו סביבך.

שכן, למה לך העולם

אם הוא כבר בתוכך?

אצוד לנו דגי כסף בהירים

בציפורניי הארוכות והמעודנות

ונשתה נקטר שכחה של אלים

בעוד אור היום סביבנו זהבהב לעד.

היית יכול להיות כך מאושר,

מכושף לעד ברשתי.

כל זאת אני שרה בדממתי.

צופה נואשות

כיצד העולם גונב אותך ממני,

פיסה אחר פיסה.

היית שלי ללילה

וזה אמור להספיק.

אולם העולם חמדן וערמומי.

הוא נוטף אל תוך עולמנו שנינו

טיפה אחר טיפה

עד שזה נהיה עולמך

ולי רק נותר גל אחד

להפליג בו הרחק,

מהעולם אשר יצרנו שנינו

בחום גופינו ותשוקת ירכינו

זה לזה.

אשר לפתע, באור היום הגוסס,

באכזריות של טורף משחר לטרף

נהיה אך ורק עולמך.

נטול טביעת גופי

על הסדינים המקומטים

או כף רגלי על החול.

הלילה אמור להספיק,

לא אתבע לעצמי את היום

כך נשבעתי חרש

בעודי ישובה על הסלעים

עם נבל בידי והגלים עולים.

ואז באת אתה, בדוגיותך הירוקה

עליתי ברגל קלה ובנפש חפצה

ולא הבטתי אחור אל סלעי אובדני.

אולם כעת,

העולם שוב גונב אותך ממני

ומקיא אותך מקרבו בעבורי

כטבוע חיוור על החוף

לשעות ליל ספורות וגנובות.

נלקחתי ממפרץ בדידותי

ונכנסתי אל עולמך,

שאינו תמיד עולמי.

הזרות מחלחלת בי

כמי המלח הזולגים מעיניי.

בעבורי אין עוד דרך חזרה לעולמי

שכן אתה הוא מרכזי.

ועת העולם מחלחל ביננו

ומים זרים מפרידים בין הוויתנו

אני מייחלת

להיות שוב על סלעי שברוני

ולשיר בקול מתוק ומושך

אל עבר מלחים שיחלקו עמי

את אובדן עולמי.

***

ועת העולם שוב נוטף אל זה שלנו,

עת הוא הופך הכל לשלו,

במקום אחר,

במפרץ שוניות אדומות

לורליי אחרת שרה

שיר זהב של מוות ותשוקה,

של אובדן ושבייה

וברשתה אתה נתפס לעולמים.

אולם בעולם הזה,

קולי אינו קול לורליי,

זהב שערי הוא השתקפות השמש

הצבועה והמזויפת

ואני עצמי פונה והולכת

ואתה חופשי מכבלי אהבתי.

*נכתב ב 2010 על גבר שונה מאד מזה שאיתי עכשיו.