היה לי משבר הערב. בכיתי וזעקתי וההורים באו בתורות: אבי נכנס לחדר, שאל מה קרה וכשאמרתי שאני לא רוצה לדבר על זה יצא ומאז לא דיבר איתי. אמי גם נכנסה לחדר, אפילו התיישבה לידי וניסתה לדובב אותי שאספר לה, אמרתי כמה מילים וסירבתי להרחיב בעקבות זה גם היא יצאה וגם היא לא דיברה איתי כל הערב.
אני המשכתי לבכות ולזעוק, חשבתי שלפחות מגיע להם שישמעו את הסבל שלי גם אם הם מרחיקים את עצמם ממנו וממני.
הם ראו שאני במצב קשה ולא עשו דבר, להפך הם רק החמירו אותו. אף אחד מהם לא טרח לנחם אותי, לומר שיהיה בסדר, שאני לא לבד, שהם אוהבים אותי... משהו... כלום. איך אפשר לא לנחם את הילד הסובל שלך? איך אפשר להתעלם מעצם קיומו? אני לא יודעת. ואני כועסת עליהם, כל כך כועסת. הם התעלמו כשסבלתי וצרחתי מכאבי התופת בגב, הם התעלמו כשבכיתי פעם אחר פעם, וגם ברגיל הם מתעלמים אז אולי לא הייתי צריכה לצפות לתגובה שונה.
אבל למרות השנים שחלפו, למרות הקשיים וההצלחות, חלק בי עדיין נשאר ילדותי, חלק בי עדיין לא מבין איך הוריו יכולים לא לאהוב אותו, להתעלם ממנו באופן שיטתי, ולתקוף מילולית ברגעי הסבל הכי גדולים. לפעמים אני כל כך כועסת על היחס המנוכר והאכזרי שלהם אליי שהייתי רוצה לטלטל אותם רק כדי שיסתכלו לעברי, כדי שיראו למה הפכו אותי במו ידיהם, כדי שיכירו סוף סוף באחריות ובאשמה שלהם כלפיי. זה לא שאני לא לוקחת אחריות, אני לוקחת אבל יש דברים שהם באשמתם בלבד.
הדרך בה חונכתי, בה גדלתי. אדם לא נולד עם שנאה עצמית, עם תיעוב עצמי, עם חוסר בטחון מושרש, עם חוסר היכולת להסתכל על עצמו במראה, עם האשמה והלקאה עצמיים, עם נטייה להרס עצמי. לא נולדתי עם זה ועם זאת הם מלווים אותי מגיל צעיר. אני לא זוכרת תקופה בה לא הרגשתי את כל אלו בתור חלק טבעי מעצמי. אני מודה, לחלק גדול מזה תרמו גם חיי שלי עד כה. חברים שהיו והכזיבו, מערכת יחסים הרסנית אחת ודברים אחרים ועם זאת, הוריי לא עשו דבר כדי לרכך אף אחד מקשיי חיי.
הוריי לא התייחסו אליי והייתי זקוקה נואשות לדבר עם מישהו אז התקשרתי לער"ן (=עזרה ראשונה נפשית). הקול שענה לי היה כשל אישה מבוגרת. יסוריי הפילוסופיים, הייאוש והסרקזם לא עשו רושם עליה. לא הרגשתי שהיא ממש הבינה על מה דיברתי וגם לא ניסתה במיוחד לתת לי לדבר, רק לומר את מה שהיה לה לומר על שברירי המידע שנתתי. תשובה למשמעות הקיום (42) לא חילצתי ממנה. אני חושדת שכבר דיברתי איתה בעבר ואף אמרתי לה זאת אבל היא הכחישה. אם יתברר שזו אכן אותה אישה זו יוכיח בעיניי שיש אלוהים שם בחוץ ויש לו חוש הומור מעוות. בכל מקרה, עצם הדיבור עזר לי קצת ושטף הדמעות פחת.
אני מרגישה שאני חוזרת לבית ריק כל יום, למרות נוכחות הוריי. גרוע מבית ריק, כי לנגד עיניי תמיד יש מה שאני רוצה ולא יכולה להשיג. אני רוצה מערכת יחסים תקינה ואוהבת עם הוריי, במקום התעלמות והתפרצויות כעס מלוות בהתקפות מילוליות. למרות הכל, אני עדיין אוהבת את הוריי ורוצה באהבתם, אחרת לא הייתי סובלת כל כך. אני רוצה לתקן את היחסים ביננו, שנדבר ונחלוק זה עם זה, שיהיה לנו טוב זה עם זה. במקום זאת, לשניהם טוב זה עם זה ולי רע איתם. ניסיתי לדבר איתם פעם אחר פעם אחר פעם, ניסיתי להסביר להם על דיכאון וחרדה בריאותית, ניסיתי להסביר למה קשה לי כל כך לחיות. דבריי נפלו על אוזניים ערלות.
מה שהורג אותי זה שאני מקבלת על עצמי אחריות, אני מוכנה לעבוד מהצד שלי כדי לתקן את היחסים ולזכות באהבתם אבל זה חד צדדי. הם לא מבינים (או שכן ולא חולקים איתי את זה) שמשהו רקוב בממלכת דנמרק הביתית שלנו, שגם הם לא בסדר ועשו טעויות. כשאמרתי לאמי שהיא אדם קשה (הדבר הכי בסיסי ופחות החשיבות מבין כל הרשימה) היא סירבה לדבר איתי כל הערב. זה די הוכיח את טענתי אבל לא לה.
אז אני מגיעה הבייתה כל יום ומתייסרת על כל מה שאין בו: אהבה, חום, תמיכה, עידוד, הקשבה, סבלנות, רוך, קרבה, נחמה, חיבה, קבלה. ואח"כ אני צריכה להתקשר לער"ן כדי לא להתקדם עוד צעד בהרס עצמי. האנשים שאמרו שהורים אוהבים את ילדיהם ללא תנאי לא פגשו את שלי והורים של אנשים שהכרתי. הורים יכולים לא לאהוב את ילדיהם וגם אם כן, הם שוברים אותם על הדרך. שוב פעם, לא כולם ולא באופן גורף אבל כן, לא כל המשפחות מאושרות, עיין ערך טולסטוי.
*כן, הקריצה לאדמס בכותרת מודעת. לא ירדתי לפלגיאט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: