The walls are inside your head

כאבי מתיישן

בחבית כיין.

הוא מזוקק עם מי מלח

טהורים

בחבית עץ אלון.

אולי כעבור שנה, שנתיים, שלוש,

מישהו ישתה אותו,

יינן מדופלם כלשהו

יטעם ויקבע:

"התיישן דיו".

מאוחר יותר

סומלייה

יגיש את כאב לבי,

אכזבת אהבתי

אובדן עולמי

בכוס בדולח צלולה

לזוג שיישב, עיוור

מאושר

במסעדה והם ייגמעו ממנו לרוויה.

הגבר יגמע אותו באיטיות

ויאמר בהרהור:

"הממ... יש כאן רסס גלי ים,

קורטוב אושר התחלתי מזוקק

מעורב באובדן

מר.

שנת 2009 לא כן? בציר משובח בהחלט..."

ואילו האישה תגמע את יין

דמי, גופי,

אהבתי המיושנת

והוא יהיה לה

מר, מר, מר

ברוב אהבתה.

אחרים, אנשי רוח ושירה

אשר ירצו לטעום אהבה ראשונה

יגמעו את זכרונותיי הארגמניים

ויאמרו שהייסורים הצלולים ביותר

מולידים את היין המשובח ביותר.

מכורי אהבה מופלגים,

כדוגמת אותם טריסטן ואיסולט

יגמעו מיין אהבתי הנכזבת

בתור סם שכנגד

לשיקוי אהבתם האובססיבית.

ייני החמוץ,

שנקנה בדם

הראשונים שלי,

ישמש אותם כקריאת ההשכמה

של העפרוני

לאור השחר וורוד האצבעות

של המציאות הזאת.

ואולי כך,

טרגדיות אהבה רבות היו נמנעות.

אולי כדאי לי להוציא פטנט

על יין הניסיון המתוק מריר שלי.

ימכרו אותו כשיקוי נוגד אהבה

לזוגות חסרי תקנה.

ויתכן ויבוא אדם

אשר יגמע ייני הצרוף

באש אהבתי

יגמע, יגלגל בפה

ויירק אחר כבוד.

מיושן מדי, הוא יטען

ויילך.

אולם כעת,

יין אהבתי הנכזבת,

ענבי התאהבותי

שבשלו והחמיצו

עדיין מתיישנים בחבית

המציאות הזאת.

*נכתב ב 2012.