"אז..." אני נשענת על קיר לבן מסויד ומולי המינוטאור יושב על הבר. זהו בר שחור ואפל, "בר אלווד" על שם אחד האחים מהאחים בלוז. דניאל ואני היינו בו פעם, אני שתיתי טקילה עם לימון צורב והוא הסביר על משקאות לברמן המתעניין שראה בו אוטוריטה (הפירוש הוא סמכות. מנקרת המחשבה בראשי. אצטרך לדעת זאת לקראת הפסיכומטרי...). ועכשיו... המינוטאור שלי שם.
הוא שותה משהו לא מובחן מתוך כוס זכוכית. אני מרחרחת בעניין ברור ולא סמוי לעבר הכוס. "גונבת טעימות ממשקאות? לכך הגענו?" הוא שואל בחיוך שעליו הירח הבלתי נראה מבחוץ משתקף. אני מרכינה ראשי בהודייה אילמת באשמה. הוא מושיט לעברי את הכוס. "תרצי?" אני מנידה ראשי לשלילה ומחווה לעבר היציאה. הוא גומע את המשקה באחת (זה אפשרי אם כי מורכב), שם בצליל נקישה על השולחן ויוצא עמי. בחוץ לא כצפוי, רחוב בן יהודה אלא קרחת יער ירוקה ומוכרת להפליא.
"נווה לבי, אה?" אני אומרת רטורית בלי לצפות לתשובה.
"לותלוריין" הוא אומר בפשטות. כמובן. הייתי צריכה לדעת. אני לא משתרעת
על הדשא ישר אלא מחכה שהוא ישכב ואז שוכבת ומשעינה ראשי על חזהו הרחב. ככה נוח. תמיד היה.
"למה פה?" אני שואלת באיחור. "למה לא?" הוא משיב על שאלתי בשאלה. יהודי ממש. הרי ישנה בדיחה על יהודי שמשיב על שאלה בשאלה. הוא מחייך כשאני נזכרת בכך בקול. אני רואה את חיוכו מזווית העין. השאלה הראשונית עדיין מרחפת
באוויר ביננו כתו מוסיקלי חצי נראה.
"כל כך הרבה..." אני אומרת לבסוף, קולי לא גמור. מבטא יותר טוב את כל אשר קרה מאשר מילות הסבר. בן שיחי מחכה בסבלנות. יודע שאמשיך בזמני שלי. הלוואי ויכולתי לאמץ תכונה זו. אני מנסה בגבורה:"שירות לאומי. העבודה המייאשת והלחוצה הזאת. ועם זאת הפשוטה וחסרת המחשבה. הרוקחים שיחסית נחמדים, הלקוחות העצבניים ולחילופין, הקשישים שטורחים לחייך לנערה צעירה, אבודה וטרודה בעבודה. האופטימיות בבוקר והייאוש אח"כ או להפך. לעולם לא שלווה רגילה. לעולם לא סיפוק ממוצע." אני נאנחת ומוסיפה:"יש עוד. כמובן שיש עוד. תמיד יש עוד. אולם בינתיים זה הכל".
"והנושא הבא?" המינוטאור מעודד קדימה. אסתריון. שמו מבליח בראשי כמערכת כוכבים פתאומית. האם להשתמש בו? אינני יודעת... וממשיכה הלאה, כאשת לוט שאינני. "פסיכומטרי. שאלת השאלות. לחץ הלחצים. הכבשן. הגיהנום וחוסר הזמן."
"אני חושב שהמילה פסיכומטרי בהתחלה הספיקה. רשימת התארים שבאה אחריו הייתה מעט מלודרמטית מדי". מפסיק אותי מיני בחיוך שלא נעדר ביקורתיות. אני מהנהנת, מסכימה עם שיפוט דעתו.
ועם זאת... "מתמטיקה" הוא מבטא בקול את מחשבתי.
הפחד האיום ביותר שלי. ולפתע פורץ מפי זרם לא מבוקר:"יש רק עוד שבועיים לסיים
את הספר ואני עוד לא סיימתי את החלק הראשון של האלגברה אפילו. לא למדתי היום והרי סיימתי מוקדם. למה במקום לשוחח איתך כאן אני לא יושבת ולומדת?" וטומנת ראשי בין ידיי בייאוש.
הוא מביט בי בחוסר רגש מנותק ואומר: "אם כך. למדי. למדי עכשיו. אל תבזבזי זמן." וקולו לא אכזרי אבל קר ומנותק. כרגע איני נשענת עליו אלא יושבת ישיבה מזרחית וראשי בין ידי. הוא מביט בי מהצד כחוקר הבוחן חרק הכלוא בגוש ענבר. אני תוהה אם אכזריותו נובעת מהכאב שפגעתי בו באי רצוני לבלות עמו זמן או שזוהי אכזריות הנחוצה כלפי כדי שאשב ואלמד. איני יודעת. חלק קטן ופחדן בראשי מקווה
חרש לא לדעת לעולם. שנינו שותקים. וזוהי אינה דממה נעימה. פגעתי. הוא נפגע. אני
עוברת את מעגל האשמה הרגיל שלי ללא כפרה. מבחינות מסוימות זוהי כמעט שגרה.
למעלה מעלינו צורח נשר. אני מכירה את הצליל. אם כי יתכן גם שזו עייט או כל עוף אחר ממשפחת הדורסים. גרוני פועם בהזדהות לשמע הצליל. זהו הצליל, הקריאה, שגרוני מנסה כל לילה בחלום להשמיע ונכשל נחרצות. היא מהדהדת בראשי בצלילות מופלאה אולם גרוני אדיש. אני מעסה באצבעותיי את גרוני כתלוי. רק אז אני מרימה עיניי ורואה שכל העת המינוטאור, לא בהכרח שלי הפעם, הביט בי כל העת. אם הייתי יודעת איך, הייתי מסמיקה. מה בדיוק הוא ראה?
"את יודעת איך אני מרגיש" הוא פוסק בקול רציני. "את יכולה לנחש את מידת הכאב שלי. זה מספיק." אני מתחילה לנשום שוב ומבינה שזה אומר שפסק הדין לטובתי. כנראה. הפעם. אולי. מילות הספק משחקות תופסת עליזה ומשוחררת בראשי ההומה. הוא משיט ידו ומלטף בעדינות מרפרפת את צד פניי השמאלי. משהו בפנים משתחרר. "הירגעי" הוא אומר בחיוך עדין ואני מביטה בעיניו הכחולות והרגועות. שוב שלי. אם כי תמיד אדע שישנו סיכון, אובדן ופראות. לא תמיד שלי. לא תמיד ללא תג מחיר. יפה. זהו מחיר שאני מוכנה לשלם.
"אז... המשיכי..." הוא דוחף קדימה לעבר חוט השיחה שנשמט והתגלגל לאזורים אפלים יותר. "אני אצטרך לשבת וללמוד, לא כן?" אני אומרת בהשלמה שקטה עם האמת המרה. הוא מהנהן בפשטות. אני יודעת שאני חייבת, שאין דרך אחרת, שקיבלתי 28% הצלחה בסימולציה הראשונה ועם זה לא קונים במכולת, רחוק מזה...
ועם זאת... תמיד שלוש נקודות. תמיד השתהות, ניסיון למרד אחרון. שאני יודעת כבר
עכשיו שלא יתקיים. אני אלמד ואלמד קשה. אין ברירה אחרת. אני רוצה להצליח. זהו השער ללימודים אקדמיים ודרכם כל העולם. איטליה, צרפת, פראג.
מארק מקווה שיקבלו אותי לעבודה בוותיקן בתור מומחית לאומנות ושלשם אעביר את כל המשפחה. לא ידעתי זאת. אמא סיפרה לי. זה מעורר בי חיוך וחיבה. הוא חולם בשבילי, גם אם בצחוק. והוא מאמין שאצליח. זוהי ידיעה יקרה מפז. מיני קורא את מחשבותיי בפניי באינטנסיביות כאילו הבעתי כל זאת בקול. ומהנהן בחיוך למחשבה האחרונה. "הוא משהו, לא?" באותה נימה שמשלבת חיבה עמוקה ומציאותיות הנמצאת גם בקולי עת אני מדברת עליו. "הוא משהו" אני מסכימה.
וכאן המינוטאור החליט סוף כל סוף לעודד: "הכל שטויות. אנגלית את יודעת טוב מאד, העברית גם לא מפגרת מי יודע מה מאחור. מתמטיקה תחרקי שיניים ותירקי דם אולם תעברי. את בכל זאת לא מטומטמת גמורה."
"תודה באמת" אני אומרת בחצי קול, חצי נעלבת קמעה, חצי משועשעת. "זה רק שלושה חודשים." הוא אומר. "אחרי זה את תדלגי בדרך הלבנים הצהובות עם סיגריונת דקיקה ועשבית בידך הימנית יד ביד עם האריה הפחדן." התמונה שהמשפט הזה מעלה בראשי היא כל כך לא מציאותית שאני חייבת לחייך. חיוכו מתרחב למראה חיוכי והמחשבה "סוף סוף" כתובה בו. כן, אני מכירה אותו. ולפעמים זה טוב.
"וכעת!" הוא אומר בפתאומיות בקול רם ומחכך ידיו בהנאה "לנושא הבא: אביב!". אני מלעלעת בתדהמה. מה? מי? למה עכשיו? "למה לא?" הוא עונה בחיוך ממזרי. חתיכת דודה יהודית אודסאית... אני אוספת את מחשבותיי שברחו ככבשים מבוהלות על פני הרמות הירוקות ואומרת באיטיות: "אין הרבה מה לומר. משהו קורה, מתקדם, זז. אני רק מקווה שזה זז בכיוון הנכון. הוא כרגע עתיד לא ידוע. אולם עתיד. אני מקווה שיהיה מה שייחלתי לו. ושאולי הפעם לא אצטרך להציל אף אחד." הוא מהנהן בהבנה.
סאגותיי עם דניאל בתור האבירה הלבנה היו מוכרות לו היטב.
"אחזיק אצבעות שיהיה בעבורך מה שתרצי ממנו להיות" הוא מגלגל את המילים ומוסיף:"אהובתי". אני בתגובה מתקרבת ומנשקת את שתי קרניו האדירות. "גם
אני. גם אני" אני אומרת בקול שלא נשמע. ושנינו עומדים כך כמה רגעים. הוא יושב
על הקרקע, אני עומדת ופניי קרובות לקרניו (אפילו בעודו יושב, גובהו אדיר) ואילו
ראשו מופנה מעלה – לעבר השמיים, השמש הסגרירית ואליי. עיניו עצומות ופניו ערגת אין קץ. אפילו אני לא יודעת למה. אולי לקו האופק האחרון. ציפייה שחולפת בראשי עם נדידת קווי האוטובוס בעורקי הדרכים המפותלים והמאירים כגחליליות בלילות.
הדממה יפה אולם אני חייבת לשאול:"האם מאחורי עיניך העצומות אתה רואה את גלי הים של אטלנטיס?" "כן ולא" הוא משיב בקול חולמני. "אני רואה את אטלנטיס ועם זאת את כל גלי הים באשר הינם. כולם אחד." "חושב שתוכל ללכת עליו פעם? על קו האופק, מתנדנד כלוליין רב חן?". "אם כן, בטוח אקח אותך עמי. זוהי חוויה של פעם בחיים. לא כדאי להחמיץ." "לא." אני מסכימה. "סיכוי של אחד למיליון." מילותיי ציטוט מספר אהוב.
הוא פוקח עיניו ומביט בי. הן תערובת של פליאת אין קץ וחוכמה זקנה מדי. "חושב שיצליח לנו הסיכוי הזה של אחד למיליון?" אני שואלת חצי מחייכת, חצי רצינית, את הנביא הזה שנהפך להיות. "אין סיבה שלא" הוא אומר בחיוך רחב, בוהק ומשועשע. שפת גופו לא עוד שבויה בערפילי החיזיון וכעת היא קלילה ומשוחררת. חופשי וקליל. עדיין קצת פראי. "אין סיבה שלא".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: