The walls are inside your head

אהבה לא משמעה קרבה. זה שיעור שאני לומדת בשנה האחרונה (ואולי בכל השנים עד עכשיו...). אפשר לאהוב מישהו ולא להיות קרובים אליו, פיזית או נפשית, גם אם רוצים. אני אוהבת את אחי אבל מגיעה למסקנה שאם ישאלו אותי איך היחסים ביננו אענה שאנחנו לא קרובים. פער הגילאים גדול מדי (למרות שהאקס שלי היה מבוגר מאחי), תחומי העניין והשקפות החיים, אורח החיים עצמו, המטרות, השאיפות... הכל שונה מדי.

תמיד אהבתי אותו. כילדה הערצתי את האדמה עליה דרך הגבר המגניב הזה עם הקעקועים והחברים והמשכתי גם בגיל ההתבגרות. מאוחר יותר התחלתי לראות דברים נכוחה יותר. הפסקתי להעריץ אותו משום שלא ראיתי בו דברים הראויים להערצה. גיליתי בחור אגואיסט, לא אכפתי, סגור, לא מתעניין, לא קשוב ואח שהביע מעט מאד סימני חיבה כלפי.

יש (והיו) בו דברים ראויים לאהבה כמו כריזמטיות ולהט, קצת ניצוץ שגעון ואינטנסיביות רבה, חיות רבה שבזכותם אהבתי אותו ולא הפסקתי. אבל אלו היו הבלחים, כמו ברק ביום קייץ, נדירים וחולפים. ואני המשכתי לאהוב אותו בזכות מה שראיתי בו באותם פרקי זמן נדירים וקצרים למרות שאופיו היומיומי גרם לי תכופות לאכזבה, כעס ותסכול. נראה שזה היה דפוס חוזר אצלי - לאהוב אנשים לא בזכות מה שהם אלא בזכות מה שהם יכולים להיות.

אני ממשיכה לאהוב אותו למרות שגם בזה אני מתחילה להטיל ספק- אפשר לאהוב אדם שלא מראה אכפתיות או עניין בך? והתשובה היא שכמובן שכן, זה נקרא אהבה נכזבת. אנחנו לא מדברים בטלפון ולא ראיתי אותו כבר יותר מחודש. גם כאשר אנחנו מתראים יש ביננו שיחה של שתי דקות ואז ההורים גונבים אותו לעצמם.

בעצם, אנחנו סוג של זרים עם קשר דם. ודם זה דם אבל זה לא הכל. אהבה ללא תנאי היא דבר נהדר אבל צריך גם לבדוק האם האדם השני ראוי לאהבה שאתה משקיע בו או נותן אותה בחזרה, בין אם מדובר בבן דם ובין אם בחבר או אהוב. ואם לא אז תמיד אפשר ללכת ממקום כזה. אני בחרתי ללכת. שנים הייתי תקועה באהבה ובהערצה של ילדה קטנה כלפי אחיה הבכור עד שהתפכחתי. כל השנים קיוויתי לקבל הערכה ממנו, להיות אדם שהוא עשוי לחבב, לעמוד בסטנדרטים שלו כדי שישיב לי אהבה, כדי שנהיה בקשר קרוב יותר. זה לא קרה. חיכיתי וקיוויתי והשתדלתי עד שהבנתי איזה מין אדם בדיוק אני אוהבת. ואז הפסקתי.

וכעת אני רואה לפני סתם עוד אדם שבור שהייתי רוצה לעזור לו ויודעת שלא יתן לי. אני סובלת את כאבו כאשר הוא שם סדרת קליפים על חברים מתים ואובדן בפייסבוק בשעות הקטנות של הלילה, מושיטה יד אילמת ומטאפורית וכואבת איתו. הוא לא יודע שאני יודעת (או לפחות מנחשת) וזה לא מסוג הדברים שאנחנו מדברים עליהם. שכללנו את אי הדיבור על דברים במשפחה לדרגת אמנות, גם הוא וגם אני למדנו מהטובים ביותר. אני מגלה מה קורה בחייו דרך לייקים ותגובות בפייסבוק וזה מותיר לי טעם מר בפה. אנחנו רחוקים כל כך ואני עדיין אוהבת אותו כל כך, את האריה הזוהר הזה שהבליח בו פעם פעמיים וזה לא נראה הוגן. שום דבר מזה לא נראה הוגן.

חלקנו כל כך הרבה, עשרים שנים של של נסיעות לחו"ל וארוחות משפחתיות, וכל מה שנשאר כרגע זה ריק, ואקום. חמש עשרה שנה מחיי ניסיתי לצלוח את פער השנים, להשיג אותו, להיות אדם שהוא יביט אליו בגובה העיניים ונואשתי. יש תהומות עמוקות מדי. וכל זה בלי לדבר על יחס ההורים אליו ואליי, על החירוב שעשה מחייו, על מה שאני עושה מחיי שלי ועל הדברים בהם אנחנו דומים. עשרים ומשהו שנה של פערים וגעגוע.