The walls are inside your head
בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 10/2013
ריחוק
אחרי יום בכי ארוך ורצוף אני מרגישה כמו בת ים שנפלטה לאדמה. אני שוכבת מפרפרת עם הסנפיר היבש שלי כמו דג שנתפס בקרס, פותחת פה לנשום אוויר לא לי ובוהה בעיניים כלות בים. בים שאף פעם לא קרוב מספיק, שמתעתע בתקוות שווא שהנה, רק עוד רגע, הוא יגיע ואני אחזור הבייתה, אצלול למבטחים ונכזבת. נכזבת עד תום. עורי יבש, מקומט, החול המחוספס שורט בקמטים בלתי אפשריים, הגרון ניחר ומי המלח מעיניי זולגים בהזדהות אילמת עם הימה הגדולה שם בחוץ. לפחות בזכות דמעותיי יש לי תחושה יחידה, בודדה, של בית, הד למים הצוננים שליטפו ועטפו את עורי בהתגוננות בעוד עליי להיות נדונה להתייבשות איטית על אדמה לא לי. אני מותחת יד לגלים ובמקום זאת אצבעותיי נקברות בחול הרב וחסר התוחלת בעבורי, הוא רב מדי ולועג למאמציי העקרים בעודו עוטף אותי כשכבת עור שנייה. הוא שנוא עליי ושנוא עליי למצוא את קצי בתוכו, בתוך האדמה הזאת, של המהלכים על שניים ועולמם כה זר לעולמי. כאשר שחיתי פעם ליד ספינה גדולה, ראיתי התקהלות, זריקת גופה מגולגלת בבד ומלמול של "כי מעפר באת ואל עפר תשוב", למרות שלא הבנתי מה הקשר לעפר כאשר זרקו את הבשר הדומם לחיק הים. עכשיו אני מתחילה להבין. נשיקת הים הסופית טובה יותר מההתפרקות האיטית הזאת בינות שורשים ותולעים אולם אין בידי לבחור. מלח דמעותיי שהמשיכו לזלוג בינתיים מייבש את פניי עוד יותר, אני מרגישה אותן מתקשות לאבן תחת מלח כה רב, צער כה רב. השמש ממשיכה לצרוב והים רחוק.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: