The walls are inside your head

במשפחות תמיד יש ירושות, דברים שעוברים מדור אחד לאחר. דברים כמו תכשיטים או תמונות בשחור לבן או תיבת אוצרות סנטימנטלית. אצלנו זה מספר תכשיטי זהב, זוג עגילי יהלומים, תמונות בשחור לבן, סיפורים "משם" וסרטן.

סרטן אצלנו, בענף המשפחה העירום של אמי, הוא גנטי. אמה חלתה בסרטן השחלות, סבתי שאותה לא זכיתי להכיר ותמיד אתאבל על אובדן זה. תמיד מלווה אותי השכול המרוחק על אדם שלא זכיתי להכיר. השכול שאני לא יודעת אם אמי נושאת ואשר מתוך מחויבות כלפיה נושאת גם אני. האבל על אדם שמת לפני שזכיתי להכירו והיה כה משמעותי בשביל אמי. מתוך נאמנות ואהבה כלפיה אני מתאבלת על אמה.

אמי גם היא חלתה בסרטן השחלות. אהובתי ואויבתי. האדם הקרוב אלי ביותר והפוגע ביותר. אישה שאני רוצה להתקרב אליה ולהתרחק ממנה בעת ובעונה אחת. הסרטן עובר ביננו כמתנה מאם לבתה, ככל שאני קוראת יותר על סרטן השחלות כך אני מבינה שגדלים הסיכויים שאחלה בו ואני מקבלת זאת בהבנה, אולי אף בשקיקה.

אם זה הקשר היחידי ביני לבין אמי לבין אמה, אנטונינה, אני אקבל אותו בשמחה, סוף סוף דבר משותף. "הנה, ראי, את ואני אחת המה. אנחנו ביחד בזה. במשא הזה, בגורל הזה, בעול ובאובדן. איננו לבד עוד". סרטן השחלות הוא הירושה שלי מהענף הנשי שלנו. אני, שקיבלתי כה מעט מהדברים המקשרים והמשתפים בין אנשים במשפחה.