עבר זמן מאז שכתבתי פה. תקופה מסוימת נראה שכל האתר גוסס ואני השתהיתי בהשקעה בכתיבה פה. לא בטוחה שהוא לא גוסס כבר עכשיו אבל שיהיה... באופן אירוני הפוסט האחרון פה היה על סרטן וזה הנוכחי גם הוא על כך.
גיליתי לפני שנה בערך שאני נשאית מוטציה בגן BRCA 1, מה שמבטיח אקסקלוסיבית 80% לסרטן השד ו-50% לסרטן השחלות. לאמי יש את המוטציה וכנראה גם לסבתי. אבל בניגוד לכוח שרץ חזק במשפחת סקייווקר אצלנו זה סרטן נשי.
אז היכנסות התוספת הבריאותית החדשה לרפרטואר הבדיקות הקבוע שלי הובילה לבדיקות מעקב כל חצי שנה. האחרונה הייתה שבוע שעבר. אם הכל בסדר, משחררים לחופשי לחצי השנה הבאה. אם לא, מתקשרים. והתקשרו. ביום ראשון. הם ראו גוש שלא אהבו בשד והזמינו אותי לבדיקת ביופסיה בשבוע הבא. פאקינג. בדיקת. ביופסיה. ואני רק בת 25. ביופסיה, ביופסיה, ביופסיה... המילה תקועה ומהדהדת כענבל בפעמון ראשי.
בבית מסרבים לדבר על כך ואמי בכלל מחלימה מסרטן השחלות שלב 3 או 4... האירוניה חותכת. ואני לא יודעת מה להרגיש מלבד הפחד המובן מאליו... מקדישים תשומת לב לגור החתולים (המקסים אמנם שהשקעתי רבות בהצלתו) מאשר לי ולביופסיה העתידית. לא אומרים מילה, לא שואלים איך אני מרגישה, לא מציעים אהדה, תמיכה או עזרה. דממה. אפשר לחשוב שהם פרטיזנים ביערות...
איפה אני ואולי הסרטן העתידי שלי (שילווה אותי כל חיי מעתה והלאה) בתוך כל זה? אני גוף באמצע הסלון שמשמש מראה למונולוגים שלהם, אוכל ושותה יין חם בערב ובעיקר שקוע מול המחשב הנייד עד אמצע הלילה. זה הכל. אבל יש לי פחדים, מצוקות, חרדות, חששות, אהבות... אני לא יודעת אם אני מנסה לשכנע בכך אותם בראשי או את עצמי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: