The walls are inside your head
בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה). |
| 7/2016
ארסיות
קול נשי ברוסית אומר על המרקע ש"האמהות אוכלות את צאצאיהן" ואני מתכווצת
ברקע ומחכה לרגע בו תכישי. זה נוגד את הדחף האבלוציוני להתרבות ולגדל
לבגרות את הצאצאים אני מתווכחת ביני לבין עצמי בריקנות ראשי, בעוד תוכנית
הטבע ממשיכה הלאה. ועם זאת... יש בכך היגיון מוזר ופראי שרק מחכה להתפרץ
מתוך ורידי גופנו. האם זה לא מה שאת עושה לי? אוכלת אותי פיסה אחר פיסה
ורדרדה, בטנך החלולה משמינה תוך כדי משומני בשרי? מלקקת שפתייך בלשון
מפוצלת בעודך נותנת בי מבט מלוכסן ומחשב - "כמה עוד היא תוכל לשאת? כמה עוד
היא תוכל לתת"? ובטנך כבר מגרגרת בציפייה בחזרה. ואכן, כמה עוד אעניק לך
מעצמי למאכלת, אקלף את פיסות עורי לרצועות דקיקות ואלפף אותן סביב חלקי
בשרי המובחרים ביותר? לא אוכל לרמות אותך. לא אוכל להעלות לך קורבן רק את
עצמותיי ולהשאיר לעצמי את בשרי. לא. תמיד היית חדה וערמומית מדי לתכסיסים
מסוג זה. איני פרומטאוס שני. אבל את נוהגת בחוכמה. את משאירה אותי במזווה
כדי להמשיך ולהשמין וכך לספק לך אספקה בלתי מוגבלת של "אכול כפי יכולתך"
מבשר ילדתך. אין לך צורך אפילו לדקור אותי במקל חד כדי לוודא את שווי
משקלי. עינייך החדות תמיד אינן מפספסות דבר במבט אישוניהן המאונך, המשקף
והאינו ממצמץ. ומלבד זאת, שיניך ולשונך חדים מספיק על מנת לטעום את אחוז
השומנים בגופי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: