| 11/2012
שיר אהבה\ויילד
על אף שהרוח טלטלה משקוף וקורה,
והכומר ישב והתאבל בדד,
על הרס וחורבן שיבוא במהרה
עת עולם כולו ימוגר ויאבד,
מה חשיבות לרוח ולמזג אוויר סוער
לזה החי חיי יום יום זוהרים?
ועת אני עם אהובתי הולך ובוער
מה חשיבות לדברי אחרים?
אני ואהובתי היכן שאדום הוא ורד הבר,
אך כשהידיים לאות והעיניים נוצצות,
הנשיקות מתוקות כשקיעות ערב ניגר
ושפתיים מאדימות כבטרם בא יום אל קצו,
אז מה אכפת אם מוות שנת אין קץ
וקוצים אך כתר גס לעטור ראש,
מה אכפת אם צער כעשב שוטה לרועץ,
עת נשיקות מתוקות מיין ושפתיים אדומות כאש?
אני רק כאותו זמר אחוז בטלה
השר תמיד ליד ים נטוש ובודד,
שי טוב אני משיכול שיר להעניק לה,
ומתוק מקול זמרתו של זמר נודד.
כי זמרים לבסוף נלאים, פה יגע עד קצף,
ורוח תפיץ כל נגן קנה חליל,
גם קול קתרוס עשוי זהב וכסף
לעת מחסור ושפל את לבי מחליא,
אך מעולם לא הכזבתי או היססתי
ביודעי שהאהבה היא אל, צדק ומחילה,
ואם מוות או לעג חלקי ומנתי,
רק האל שווה חטא ותפילה.
אני והיא כמלכה ומלך,
אז מה אכפת אם מי רוטן ונרגן
תחת רגל רומסת, או מפולת
תזרה שוטה מכסאו העקר?
מה אכפת אם כלא וארמונות יימוטו,
ודגל אדום יתנוסס על בריקדות רחוב,
עת מעל שאון תותחים שיעוטו
קול אהובתי מתוק מחום?
כי עולמות רבים יש ואנו אחד,
אך לאוזניי ערב במיוחד
קול אהובתי השר אחר הזעק,
עת מזרח ומערב יאוחדו לאחד,
תוך קריסת מלכים על כתרם הנשבר.
לכן מחוץ להישג ידם של דמעות וצער,
מתחת לורד הבר הניחו להתעלס,
ואם מוות או פרידה יבואו מחר,
נשיקותייך היום חמדתי שכר מלא.
כרגע,
כאשר ריח מלחמה באוויר השיר הזה של אוסקר ויילד נראה רלוונטי מתמיד. תמיד
אהבתי אותו, את אוסקר. ספר השירים שלו היה ספר השירים הראשון שקניתי מעודי
בחנות ספרים במחיר מלא ומאז התאהבתי בשירתו ללא דרך חזרה. הוא זה אשר עורר
בי לראשונה ארוטיות והבנה כלפי אהבה וסבל אשר אצלו היו שזורים יחדיו ללא
התר. כאשר קראתי אותו לראשונה, בגיל ההתבגרות, הייתי צעירה מכדי להבין את
עומק האהבה והסבל שהיה קיים בשיריו. אולם התבגרתי מאז, ידעתי הן אהבה והן
סבל והבנתי היטב על מה דיבר בשיריו. הבנתי גם, במהלך השנים, שהיופי נוצר
מהסבל הצרוף ביותר ואהבתי את אוסקר בשל כך, בשל היופי שהעניק לסבלי כעבור
שנים רבות כל כך.
יהיה נכון לומר שהתאהבתי באוסקר ויילד, משורר שחי
ומת שנים רבות כל כך לפני שנולדתי ואשר הרגשתי שתיאר את רגשותיי אחד לאחד.
קראתי כל דבר שכתב - שירים, מחזות, סיפורים, מכתבים מהכלא, אוטוביוגרפיה
עליו וכל דבר אחר. כל פעם שקראתי דבר על מה על גורלו לא יכולתי שלא לקונן
על גורלו של גבר שאהבתי לפני מאות שנים. השירה של אוסקר דיברה ישירות
לנפשי, ביופי שלה ובסבל שלה. כך למדתי שמן הסבל העמוק ביוצר ניתן להפיק את
היופי הרב ביותר ולכן לא נואשתי. אוסקר היה בשבילי נביא אשר היתווה דרך שלא
העזתי ללכת בה אולם תמיד הערצתי.
ועכשיו, לחלק בשיר שלא אוסקר שפונה אליי כרגע בצורה העוצמתית ביותר:
"לכן מחוץ להישג ידם של דמעות וצער,
מתחת לורד הבר הניחו להתעלס,
ואם מוות או פרידה יבואו מחר,
נשיקותייך היום חמדתי שכר מלא".
ככה אני מרגישה כלפיך. אני יודעת שזה סנטימנטלי עד כאב אבל ככה אני מרגישה
ואני לא צריכה עוד להתנצל על כך. אחת מהאמיתות היא (כי ממתי יש רק אחת?)
היא שאתה האור שמנחה אותי הבייתה. זוהי השוואה שמוצאת חן בעיניי, מצד אחד,
כי היא שמה אותי במקומו של אודיסאוס הנווד ואותך (אלא אם אם טעיתי
אסטרונומית) במקום ככוכב השחר. אני אוהבת ושונאת את הרעיון הזה בו זמנית.
מצד אחד הוא רומנטי להפליא, מצד שני הוא מציב אותנו כאדם וכחומר קר מרחק
אלפי שנים זה מזו, מה שלא מוצא חן בעיני בכלל.
אם כך, אולי עדיפה ההשוואה הלקוחה מהמציאות בה שנינו מקימים אוהל בטבע בכוחות משותפים? זו
השוואה מציאותית יותר, גם אם פחות רומנטית. שנינו נאבקים במציאות הפיזית
(כולל עזרה טלפונית) ובסוף מצליחים ביחד במשימה. אני מעדיפה את ההשוואה הזו
יותר. היא הופכת את שנינו לאנושיים וקרובים יותר, מאשר אדם וכוכב במרום
(כדברי רחל).
שמעתי היום שהייתה פגיעה בתל אביב, באיצטדיון בלומפילד. לא ארהיב עוז לומר שום דבר גלובלי על כל המצב. אני רק יודעת שברגע ששמעתי דאגתי לאהוביי, הכנתי סושי עם אחי ושתיתי וויסקי זול. כל דבר
שהוא ולו רק כדי לברוח לזמן קצר ויחיד. מה עוד אוכל לומר, בשעת הליל הזאת?
אני דואגת לך יותר מלעצמי. ייתכן ופחדיי חסרי ביסוס, יתכן ופחדיי אומרים הכל.
אני לא יודעת עוד, ספק אם מישהו יודע במציאות הזו, בארץ הזו. אני יודעת רק
שאני אוהבת ואני דואגת ואני חוששת.
אתה במחשבותיי, עם וללא קשר ללימודים ולמצב הביטחוני הנוכחי. כרגע, לכל הפחות, אני מחקה מילים אחרות, כמו שאמרה דמות אחרת, "אתה יודע מה בלבי". אני לא אדם שנוהג להשתפך במילים, אחרת
הייתי שרה סרנדות מתחת לבניין שלך (בקולי חסר חוש הקצב) ומחברת שירי אהבה להדביק מתחת לחלונך. אולם העידן למעשים כאלו אבד, ואני שומרת בתוכי את כל עלילות הגבורה אשר הייתי מוכנה לבצע למענך. יהיה אשר יהיה, בין אם מלחמה ובין אם שלום, אתה שוכן בלבי, אהובי. וגם אם תאשים אותי ברגשנות חסרת תקנה, אחייך ואסכים. הפסקתי עם המסכות, יקירי. אתה שוכן בלבי וכך זה אמור להיות ולא הייתי רוצה שהמצב יהיה שונה בשום צורה שהיא. אז אני מניחה שככה נראה מכתב אהבה אינטרנטי, אני בטוחה שתתמודד. :-)
| |
פוסט התלוננות
כן, זה בדיוק הנושא עליו יהיה הפוסט הזה. לא ישלף שום ארנב לבן מהכובע ואני לא אכתוב על חוויות מחו"ל או דברים דומים. אני הולכת להתלונן על כאבים ועל בריאות. כי כואב לי ונמאס לי לשתוק או לזייף ולומר שאני מרגישה בסדר רק כדי לא להדאיג את אמי או או את אבי.
המצב עם הבריאות שלי הוא כזה: היא גרועה. בשנה וחצי הספקתי לסמן v על שלושה בתי חולים מרכזיים במרכז ולהתאשפז באיכילוב בגלל שהתגלה אצלי קריש דם ברגל, בילינסון בגלל כאבי בטן ודימומים ולאחרונה גם תל השומר בגלל דלקת בלבלב ואבנים בכיס המרה. אתמול עברתי את הניתוח לכריתת כיס המרה. חיכיתי כל היום במחלקה הכירורגית כדי שיחוררו את חזית הגוף שלי ויביאו לי למזכרת 14 אבני כיס מרה קטנות. זה כל כך בסגנון חולצה עם הכיתוב: "התאשפזתי בבית החולים וכל מה שקיבלתי זה את אבני כיס המרה שלי".
אני לא יודעת על מה להתעכב קודם, על זה שהגוף הדפוק שלי הצליח לייצר אבני כיס מרה בלי שום סיבה הגיונית (לא אלכוהוליסטית, לא אוכלת ג'אנק פוד כל שבוע, לא לוקחת הרבה תרופות קבועות, לא אדם מבוגר). כלומר, אבני כיס מרה בגיל 22? באמת? מישהו שם החליט ש"היי, לא מספיק שלבחורה יש קריש דם מתמשך ברגל מהירך ועד הקרסול, בואו נוסיף לזה גם כאבי תופת במשך יותר מחצי שנה ואבנים בכיס המרה! כן, זה נשמע כמו רעיון טוב!". חוץ מזה, אם החורים בחזית הגוף שלי היו ממוקמים על הידיים והזרועות, הייתי יכולה לדגמן את ישוע, מינוס הג'נדר.
אני ממורמרת, כועסת ומתוסכלת מכך שבגילי עברתי יותר מדי כאב. אני יודעת שיש ילדים קטנים, מתבגרים וצעירים שמקבלים סרטן או מחלות איומות אחרות, ואיכות החיים של אנשים בעולם השלישי לא משהו, בלשון המעטה. ועם זאת, אני חיה את החיים שלי, ובחיים האלו עברתי דרך שבעת מדורי הגיהנום של הכאב בגלל האבנים הללו. אני לא יכולה לומר שנשאתי אותם בגבורה כמו פרטיזן בשבי, כי בכיתי, צרחתי והתחננתי למוות מהיר כאן ועכשיו או לזריקת אופיום, מה שיבוא קודם. אני כן יכולה לומר שלא התאבדתי למרות שהמחשבה נראתה מפתה כאשר סבלתי מכאבים במשך שבוע רצוף ורמת הכאב שלי מ-1 עד 10 הייתה 30 במשך כל דקה מאותו שבוע. וכל זה בהנחה שהכאבים שלי היו אכן מהאבנים. יתכן שהאורתופד צדק והיציבה הדפוקה שלי באמת גורמת לי לכאבי שרירים. כרגע, בהיותי הנפש האופטימית שאני, לא שוללת גם את זה.
אני כועסת ומתוסכלת כי "למה לעזאזל אני? מה רע עשיתי שאני סובלת כל כך?" הצד האפל שלי מציע תשובות שמתקשרות היטב למנגנון האשמה והחטא של הקתולים, אבל אני משתדלת לא להקשיב לו יותר מדי. הרופאים לעומת זאת, לא הציעו שום הסבר. היו עסוקים מדי בלהפסיק את השרפות המשתוללות שהגוף שלי היה נתון בהם. ואני? אני עסוקה בלחוש כאב עז ובתסכול. אני סובלת עכשיו מכאבים עזים בבטן ובחזה שמקרינים גם לגב, כואב לי לנשום, כואב לי להשתעל או לשהק, כואב לי לצחוק, כואב לי לשבת או לשכב בכוחות עצמי (כי לכך דרושים שריר בטן והיא עסוקה בלהיות פצועה), כואב לי לקום וכואב לי ללכת. סיכום נחמד של רשימת התלונות הזו יהיה לומר שכואב לי לחיות. וההרגשה מוכרת, מוכרת מדי. כאב לי לחיות פיזית ונפשית יותר מדי בשנתיים האחרונות.
חשוב לי לציין שאני לא אדם שנוהג להתלונן. אני חושקת שיניים (אלא אם כן הכאב עבר את הרמה הזו), אומרת שאני "בסדר" בצורה לא משכנעת ואולי אפילו מצליחה לגייס חיוך שנראה כמו עווית. אני לא אדם שנוהג לצרוח כי רוב הצריחות שלי נשארות אילמות בתוכי, אלא כן אני באמת חייבת לתת פורקן לכאב. כמו עכשיו למשל, בצורת פוסט בבלוג. נמאס לי לסבול, נמאס לי להרגיש כאילו הגוף שלי נקרע לגזרים משל הייתי אדם זאב.
קשה לי גם העובדה שהוריי התעלמו מזה שהתפתלתי מוכת כאבים בסלון לנגד עינהם אבל לא מסוגלים לשמוע שאני בצום מוחלט (כן, כי זה חדש. הרי כשהייתי בדיכאון באמת אכלתי המון) או מזה שמכניסים לי את המחט של העירוי לזרוע (כן, כי לא באמת הלכתי לעשות בדיקות דם כל שבועיים בשנה וחצי האחרונות). אני כועסת עליהם על כך שהם מתרגשים יתר על המידה מדברים טריוויאליים שעברתי אבל התעלמו לחלוטין מהסבל שלי ברגעים שבהם הייתי הכי צריכה אותם, הייתי הכי נזקקת לתמיכה ולהרגעה כשלא האמנתי בשום דבר טוב אי פעם. איפה הם היו אז? הם התבוננו בי בעיניים קרות במרחק מטר, מלמלו משהו לא מחייב ונמלטו לפרטיות חדרם, בעוד שאני הרגשתי כאילו אני נצלבת באיטיות.
אני סובלת מכאבים כרגע ובעיקר רוצה שיהיה מישהו שיעריך את האומץ בו סבלתי את הכאבים הללו. הייתי רוצה שהוריי יעריכו את העובדה שסבלתי הכל לבד ולא נסעתי לבית החולים רק כי אכן האמנתי להם כשאמרו שלא יעזרו לי שם. יכולתי להתנהג אחרת, יכולתי להיות אחרת, יכולתי לזעום ולנפץ כלי בית בגלל האדישות שלהם כלפיי. אבל לא ניפצתי, רק בכיתי, זעקתי ונשאתי את הכאב כמו קדוש מעונה מזוין. טוב, אז המסקנה שלי היא שלהיות קדוש מעונה לא משתלם. אף אחד לא באמת מעריך אותך על הסבל שלך או על האיפוק ותעצומות הנפש בהם נשאת את המבחנים הקשים מכל.
אולם לא, זה שקר. דיברתי היום עם אישה שהייתה שותפתי לחדר בבית החולים וסיפרתי לה את קורותיי הבריאותיים. בתגובה לכך היא אמרה שיש לי המון כוח סבל. אני אפילו לא יודעת את שמה אבל הערכתי אותה על כך שהייתה מסוגלת להעריך אותי. הערכתי את העובדה שמישהו הכיר סוף סוף בכמה קשה היה לי ואיזה מחיר שילמתי על כך. היא גרמה לי להעריך קצת יותר את עצמי ועל כך אני מודה לה.
דבר אחר בנושא הזה, הוא שהכאב מסדר את סדר העדיפויות בחיים. פעולות יומיומיות ופשוטות נראות לפתע כמו גלגול האבן של סיזיפוס, החיים מקבלים משמעות אחרת וצבעים אחרים. הכאב, מנסיוני, הציב סוג של רעלה ביני לבין שאר העולם. אלא אם כן הכאב היה חרוט על פניי, נראיתי כמו כל האנשים ברחוב או באוטובוס אבל בפנים הייתי שונה. קינאתי בכל האנשים שעשו קניות, נסעו באוטובוס או עבדו מבלי שהכאב ילווה את חייהם כמו צעיף אדום.
אם יש משהו שהכאב לימד אותי, מלבד דבר או שניים לגבי עצמי, זו ההערכה עד כמה החיים נפלאים ומתוקים ללא כאב. אני משתדלת לזכור זאת כאשר אני לא סובלת, בבחינת "ET in Arcadia ego" אבל זה קשה. קשה לזכור עד כמה החיים מלאי ייסורים כאשר אתה מאושר. אבל אין חשש מזה כרגע, אני אכן מלאת ייסורים כמו הרימון של פרספונה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: