The walls are inside your head

"זה מעולם לא נועד להיגמר בטוב" הוא אמר לה בקול רך וחיוך אדנותי.

"למה אתה מתכוון?" היא שאלה אותו בקול מרוסק בעודה ישובה שפופה על הספה בסלון.

"טוב, את מבינה, אני מזל סרטן ואת מזל אריה. סרטנים עוקצים אריות. ככה זה" הוא אמר במנוד כתפיים אדיש כאילו המשפט הזה שלו הסביר הכל.

ובמידה מסוימת, לפחות לה, זה הסביר. הבחור היה אסטרולוג חובב והסביר כך את כל תופעות העולם, כולל את פגמיו שלו. בכך הוא הסביר שגרמי השמיים ולא הוא שברו בעצם לאישה שאהבה אותו את הלב. היא העיפה מבט בגלוית תלת המימד עם מצבור כוכבים שבהזזה התחברו לצורה הסרטנית החביבה עליו והניחה במרירות שהיא הייתה צריכה לצפות לתשובה הזאת. כמובן, אלו היו הכוכבים שנפרדו ממנה כל כך הרבה וחזרו שוב ושוב רק כדי לרסק את המעט שנותר. כדורי הגז הרחוקים הם אלו אשר שיחקו עם לבה במסירות למרחקים ארוכים. כמובן.

היא רצתה להתחנן לפניו שיתן לה הסבר טוב יותר. היא חשבה שאחרי זמן כה רב, מסירות כה רבה, אהבה כה רבה, היא ראויה להסבר קצת יותר מעמיק מ "כי כתוב במפות הכוכבים שאנחנו לא מתאימים". היא רצתה אולם לא פצתה פה. היא הרגישה פיזית כמעט את הקור שנדף ממנו בעודו נשען עם הגב אל הקיר ולא הראה שום עניין למלא את חובתו האחרונה כלפיה.

הוא העיף מבט חטוף אל עברה, בכתפיה מכווצות, בפניה השבורות והסיט מיד. המראה צרם לו קלות, היה חסר נימוס מצדה להיות שבורה כל כך כלפי משהו שידעה על בואו זמן רב מראש. במקום, הוא התבונן ברחוב דרך התריסים וחשב על הבחורה שקבע איתה לדייט מאוחר יותר. כן, היא באמת הייתה ה"דבר האמיתי". הוא יצא איתה כבר שבועיים והרגיש שאהבתם הייתה כתובה בכוכבים.

בינתיים, הילדה שאהבה אותו בצורה חסרת היגיון כל כך הטרידה אותו אך במעט. הוא חש אי נוחות על כך שהיא עדיין נשארת בדירתו ורצה כבר שתסתלק לכל הרוחות כדי שיוכל להתקלח ולצחצח שיניים לפני הדייט. אולם היא המשיכה לשבת על הספה, מכונסת בתוך עצמה ויגון העולם בפניה. מילותיו נתלו באוויר כמצבור כוכבים, ריקים ומזויפים מתוכן. היא ידעה שזה נגמר אולם לא הייתה מסוגלת לקום עדיין. היא התבוננה בחפצים שלמדה לאהוב, בקירות הסלון אשר צבעו שניהם בימים שמחים יותר, נפרדה לשלום מכל דבר ודבר בדירה הזאת שאהבה.

היא קמה ועמדה בחדר האמבטיה, התבוננה במראה ונזכרה כיצד חייך אליה בה כאשר התגלח והיא התבוננה. היא העיפה מבט על חבלי הכביסה ונזכרה כיצד תלו כביסה יחדיו ולבה הוצף ללא נשוא, גרונה נסתם. היא המשיכה לדמום. הוא מצדו המשיך לעמוד בסלון באי נוחות הולכת וגוברת וספר בשקט את הדקות. היא רצתה לבכות, היא רצתה לצרוח על אי הצדק שבכל זה, על כך שנבגדה כל כך על ידי מי שאהבה ביותר, על יחסו האגבי, הפרפרי כלפיה ועל הפצעים שחרט בה וסירב להכיר באבהותו עליהם. היא רצתה לטלטל אותו, לדרוש ממנו במפגיע שיחזיר לה את הכמעט שנתיים שבזבזה עליו, שיתן הסבר טוב יותר להליכתו המתמדת והפעם סופית, שיאהב אותה בחזרה סוף סוף, שישאר, שישתנה, שיהיה. היא רצתה ממנו יותר מילים ממה שנתן לה. גם את זה בקמצנותו לנתינה הוא חסך ממנה.

היא נכנסה לחדר השינה שלו, אספה את בגדיה מהארון, דמיינה בכאב ובמרירות את הבחורות שיהיו שם אחריה ויצאה משם. באיטיות, בטקסיות, היא אספה את כל חפציה, כל אותה עת אומרת שלום לדברים המוכרים שהיו נוף עולמה וכעת נהיו שוב זרים לעד. היא נכנסה לסלון והשגיחה שהבעת פני השתנתה מאדישות לקור, כבר לא היה לו זמן יותר בעבורה. בשבילו היא הייתה שייכת לעבר והוא מיהר קדימה בשקיקה אל עבר עתידו והדייט שלו. "טוב, אז...שלום?" היא שאלה בהיסוס ואילו ה"שלום" שלו היה נחרץ יותר. סוף סוף! הגיע הזמן באמת! הוא שמח בליבו וחזר לתכנן את הערב העתיד לבוא. היא יצאה, נגעה קלות לפרידה בגלויות הסרטן ועזבה.

היא יצאה אל הרחוב, מהדקת אל חזה את קופסת הקרטון עם חפציה שהיוו עדות נוגה ועלובה למה שהיה וכשל והלכה בשכונה שהכירה היטב כל כך אל עבר התחנה. הדרך הביתה הבטיחה להיות ארוכה מתמיד. היא העיפה מבט לשמי הערב הכהים, אשר למרות זיהום האור בעיר הצליחו בלעג אחרון להיות זרועי כוכבים, וירקה. "אכן, נועד להיות" חשבה במרירות עזה ונשענה עם הגב אל קיר התחנה.