| 12/2012
פגישה ראשונה
- "שלום רות".
- "שלום מינוטאור".
כך זה התחיל. עמדנו זה מול זה
במבוך שהפעם לא היה כה אפל וקודר. להפך, עמדנו בצל של ריבוע אור גדול ויכולתי להריח
את מליחות הים על זיעת עורי.
הוא חייך לעברי חיוך רפה שחציו ביישני וחציו מנסה למצוא
חן, כאילו מנסה להתנצל על הביישנות של חציו האחר. הוא הביט בי בהבנה ואמר:
"כן, זה אחד מחיוכיך. אני אוהב אותו". זה גרם לי לחייך בפעם הראשונה.
הוא הושיט את ידו ראשון ללחיצה. אני לחצתי בחוזקה כהרגלי והוא השיב באותו מטבע.
לחיצת יד חזקה, בוטחת. מהסוג שאני אוהבת.
עמדנו זה מול זה מספר רגעים בדממה
נבוכה, ללא ידיעה מה בדיוק מה לומר. לבסוף, הוא החווה בידו לעבר הריבוע והציע
"שנצא?", הנהנתי ויצאנו מבעד לדלת האור.
בחוץ התגלתה מרפסת, שולחן פלסטיק עם
שני כיסאות. והנוף? האי השתפל תחתנו ומעבר לו.... איי יוון והים האגאי רחב וכחול
עד מלוא האופק, השמש סינוורה את העיניים ורוח.... היא ציננה את הזיעה והחדירה
את ריח הים לנקבוביות העור. זוהי רוח טובה, החלטתי בדממה. התיישבנו
בכסאות, בידנו כוסות זכוכית קרות עם משקה צונן, התענגנו על הנוף.
זה נמשך כך לא מעט רגעים, אני
נהניתי בעודי מושכת את הזמן. הבטתי מסביבי באי שלנו, באיים האחרים, בים ובאופק, בידיעת
האפשרויות הזרות. אולם לא הישרתי מבט אל עבר בן לוויתי, עדיין לא. לבסוף, התקפתי את הנושא
ישירות, שלא כהרגלי נמנעתי מעיקופים וגישושים זהירים.
אז אתה התת מודע שלי, מה?" חצי אמרתי, חצי שאלתי. פניו, שעד עכשיו היו מופנות כלפי הים, הופנו אליי. הוא הביט בי ומבעו מוזר. לאחר מכן, הוא חייך בחיוכי הביישני ואמר ביציבות "נראה
שכן." אני שאלתי "ממתי?" והוא ענה "מאז ומתמיד ולעולם".
המילים שקעו לדממה ביננו. הרוח פיזרה את שערי הארוך.
הרהרתי בכך, בו, בכל מה
שקרה מאז הופיע על הדף לפני שנתיים בלבד אשר נראות רבות הרבה יותר. "אני
הרגתי אותך במבוך" אמרתי ביציבות מבלי להסיט את עיניי מפניו. עיניו
אנושיות (ידעתי שיהיו כך ובכל זאת הדבר מפליאני) ובצבע כחול עמוק. באור הן נראות
אפורות, בצל ירוקות. ומדי פעם הן הפכו להיות חומות כעיניי.
"שוב פעם אותו
ויכוח ישן? אותה טענה ישנה על זה שכל איש הורג אשר יאהב?" הוא נשמע עייף מעט
באומרו כך, לאה. "כן" אמרתי בלי קול. הוא הנהן, אסף את מחשבותיו
ואמר "היקרה לי מכל, תזאוס בן אגאוס הוא זה אשר הרג אותי. בפעם
האחרונה, לא את. הפסיקי להרגיש אשמה על מותם של בריאותייך..." "ובכל
זאת..." ניסיתי להתנגד לדבריו. הוא הניד בראשו, הוא מכיר אותי היטב, יודע
שתמיד אשמיע את המילה האחרונה.
"את ואני חיים במעגלים שונים" הוא אמר. "אני חייתי במבוך
ונהרגתי על ידי קוטל דרקונים ברברי אשר הרג את המפלצת, זכה באוצר וכבש את האישה.
תם ונשלם. את, לעומת זאת, חיה ומתחבטת במעגל חיים הרחוק עד מאד משלי. לך יש את
יגונותייך וצערך בעוד לי יש את חיי ומותי. דבר לא ישנה זאת. את ממשיכה בעוד אני
במרכז הספירלה, מחכה, ממתין, דומם בתנועה מרוכזת, אבן שואבת". "כמו ישוע
עם זרועות מושטות" אמרתי בחצי קול, הבנתי שהבעתי את המחשבה בקול רם רק
לאחר שהוא אמר "הייתי רוצה לפגוש את הבחור שלך הזה. הוא נשמע טיפוס מעניין,
כתבת עליו הרבה יותר..."
קנאה? זה מעניין... מעולם לא קרה לי דבר כזה....
"הייתי אומר שאת כמעט מאוהבת בו, לא? במראו החיצוני הנאה המצויר בדמיונך –
ברונטי, מזוקן, חום עיניים, חיוך משוח על שפתיו. מטיף, רב, אדם שיקל לשאת את החרב
בעבורו ולהילחם באש ובמים בדיוק כפי שיקל לשקוט וללמוד. אה, ועוד לא הזכרתי את
פרשיית האהבים המסקרנת שלו עם יהודה איש קריות. זה הרי בדיוק הנושא המושך אותך
ביותר, לא?" וקולו קיבל ציוויון אירוני משהו. "כן," הישרתי
מבט לעיניו, "זהו נושא מרתק ומסעיר לגביי. ואם אינך רוצה שאכתוב על פרשת אהבים לוהטת
בינך לבין תזאוס, אציע לך בנימוס להעלים את האירוניה מקולך". "איומים?"
הוא אמר בעודו מרים גבה. "כן", אני השבתי בשלווה צלולה, "בדיוק.
איומים".
השתררה דממה טעונה, המשקאות הצוננים עם חומץ הלימון הצדדי התמלאו
מחדש ונגמעו ללא קול.
הוא נשבר ראשון. "טוב,
טוב" הוא אמר בחצי חיוך ובעיניים מנצנצות, "אני מצטערת שהתקפתי את אהבתך לבן
האלוהים העברי. יש לו זכות מלאה להתקיים ולהיות כה מושך בעינייך. אם תרצי, אהיה
אפילו מוכן להזמין אותו ואת מאהבו לארמון...". "לא, לא" צחקתי
"זה כבר יהיה יותר מדי. עוד יופיעו לי פה הומופובים מוצהרים, מפלגות ואנשים
לבושים שחורים מתפלספים. לא הייתי רוצה להביא כזו קטסטרופה לפתחי ארמונך, בן
מינוס." ולאחר הרהור רגע הוספתי "טוב לנו ככה עכשיו".
הדממה הטעונה הפכה להיות דממה נעימה בהרבה. "את יודעת, תמיד החשבתי את תזאוס לחתיכת שמוק.
ולא רק בגלל מה שעשה לי אלא בגלל אחותי האומללה. אבל מה, לזכותו יאמר, היה לו גוף
מדהים" הוא אמר לי בנימת שיחה יומיומית.
"אה ובזה כן הצלחת להבחין,
למרות הצללים?" הקנטתי אותו בחיוך רחב, הוא צחק בתגובה, חשף את שיניו הלבנות מרבב
כשיני כוכב הוליוודי ואמר "לא הכל לפי החוקים שלך, גברת." המשכתי
לחייך, לפתע מרגישה קלת ראש וחסרת דאגות כפי שלא הייתי מעולם. החיים נראו טוב
כרגע. אולי ברגע הבא יבואו גלי הים שזוכרים את אטלנטה אולם לא עכשיו.
הדממה ביננו ידידותית. "אז
מה," שאלתי, "לא הרגתי אותך ומצפוני חופשי מדאגה?" "כן,
מצפונך תמיד היה חופשי מדאגה. עד שהחלטת שכל החופש הזה אינו לרוחך והחלטת להעמיס
עליו את כל דאגות הקיום. הפטרונית הקדושה שמעבירה ילדים קטנים בכביש ודואגת לא להפחיד
חתולים. כך יזכרו אותך, יקירה, זכרי את דבריי". "אני אזכור" השבתי ברצינות והוא הנהן.
"מה שלום אריאדנה? היא מאושרת עם דיוניסוס?" עברתי לרכילות משפחתית. "בפעם האחרונה ששמעתי וזה היה לא מזמן, היא נתנה
לו לצאת להתהולל במשתאות הרווקים שלו אולם גם תמיד נתנה לו סיבה לחזור הבייתה. פנס
בעין." בהיתי בו ואז הבנתי שהוא עבד עליי. "לא לא, אבל הוא יודע
בדיוק מי מחכה לו שם והמפגשים בינהם תמיד סוערים. היא מעולם לא ניחנה במזג שליו.
אבל אני מבין שהם הצליחו להבין את הדינמיקה המשפחתית ושהם מאושרים מאד
בדרכם."
הוא התכופף והרים אשכול ענבים רקוב למחצה מרצפת החרס והושיטו לי.
למרות רקבונו החלקי צבעו סגול עשיר, תאווה לעיניים. "את זה יחד עם יינם
המשובח ביותר הם שלחו לי כמתנה לחג האחרון" הוא הסביר. ואילו אני אמרתי "אני
שמחה שהיא הסתדרה. היו זמנים בהם חששתי לה מאד". "גם אני" השיב
אחיה בדאגה. "ההרפתקן חומס האוצרות הזה... סיחרר את ראשה בעבור גשם זהב...
אולם היא מצאה את איזונה. בעזרת החוט שלה הצליחה לצאת ממבוך נפשה. איני חושש לה
עוד".
"ותזאוס?" שאלתי חרש. "הוא מפלצת ועליו לא אדבר.
אולי הוא יכל להיות דבר מה אחר אלמלא קטל אותי. איני מתאבל עליו. אבל אני מתאבל על
הגבר אשר לשבריר שנייה ראיתי את השתקפותו בלהבת עיניו רגע לפני שרצח אותי. הגבר שיכל
להיות ושכרע ברך וביקש מחילה מהשתקפותי המתמוטטת והקטולה. על הלהבה הזו, הצל הזה,
שקרס יחד איתי אני מתאבל. וכל השאר? (כאן קולו קיבל גוון של בוז עמוק) אינו ראוי
לאיזכור. קליפה, לא יותר, מפלצת בדמות אדם."
הרוח מן הים התחילה לשאת קרירות
חדשה, חום היום פינה מקומו לבין הערביים.
"אתה יודע שאתה תמיד הראשון
בליבי ואין סיבה עוד לקנאה" אמרתי ברצינות רבה. הוא הביט בעיניי עמוקות
והנהן בכובד ראש. "אני שמח" הוא אמר בפשטות היקרה לי יותר מכל מילות
הרהב שבעולם. "אני באמת שמח. מעולם לא הייתי ראשון בליבו של איש".
"תמיד יש פעם ראשונה" אמרתי בעידוד אשר כוון כלפי שנינו.
"כן" הוא הסכים.
"אז עברתי?" הוא שאל. "כן, עברת את הריאיון אם אומנם היה זה
ריאיון. אתה התת מודע החדש שלי. ברכותיי. בהנחה שזה אכן תפקיד שדורש ברכות"
וקולי נעשה מריר מעט בשלב זה. "זה אכן תפקיד הנושא ברכות. אני שמח לקבלו
ואיני רואה סיבה למרירות." "אתה עוד תלמד" השבתי לו בקדרות.
"אולי..." הוא אמר בנימה פילוסופית והפנה את מבטו לים. הבעת פליאה השתפכה על פניו ואילו אני נזכרתי שלגביו הים היה תמיד נס פלאי.
התנערתי מהדכדוך שאחז
בי, נזכרתי שגם אם בן מינוס נהיה התת מודע שלי, איש לא שכר אותו להיות שומר ראשי.
יש דברים שאיתם אצטרך להתמודד בעצמי. "תמיד ידעתי שאת חזקה ואאמין בכך עד יום
בו יימוט העולם. את חזקה ואת תצליחי. ואני תמיד אהיה לצידך כדי להרים את החרב
שנפלה ולסוך בצרי משכך את כאב הפציעה. אני איתך, גם אם את לא עוד עם עצמך"
הוא אמר, פניו כלפי האופק, הבעת פניו תערובת של פילוסופיה ופליאה וקולו מנותק
מנושא דבריו.
חייכתי מעט, קיוותי שאמצא בי את העוז, ייחלתי שאצליח להיות האדם
שאני רוצה להיות. ויגיע היום בו לא אזדקק לא לחרב שמוטה ולא למטפחת לבן הטבולה שמן
מרגיע. עד היום בו אוכל להתהלך בגאווה וצילי יהיה צל מינוטאור.
"אז מה," שברתי את
הדממה כבוצעת לשניים כיכר לחם, "חברים?" הוא סובב את ראשו הגדול על
קרניו האדירות והנהן "כן, חברים". הושטתי לו את ידי השמאלית לפרידה
ושאלתי "בפעם הבאה, אותו יום, אותה שעה?" "אכן אכן" הוא ענה
בשמץ חיוך והשיט את ידו הימנית כדי ללחוץ את
השמאלית שלי.
"אותו ים, אותה שעה, עד הפעם
הבאה".
*הערה: כל זה נכתב ב 2008. אחרי השיר הראשון על המינוטאור אבל לפני לפני שיחות אחרות עמו.
| |
ה"הוביט"
טוב, מסתבר ששינה זה לחלשים אז חצות ומשהו בלילה זה זמן מעולה לכתיבת ביקורת על ה"הוביט" שראיתי הערב. המילה "ביקורת" אגב קצת גדולה פה, יותר נכון לומר רשמים אישיים כי הכתוב לא יהיה מסודר עם התחלה, אמצע וסוף וכי אם אתחיל לכתוב דברים בצורה רשמית ומאורגנת כבר עדיף לי להמשיך את הפרו סמינר ולסגור עניין.
אז ככה, ראיתי את ה"הוביט" הערב בפורמט רגיל, בקניון איילון. זה סרט שחיכיתי לו לפחות שנה ובו זמנית הציפיות שלי ממנו היו גבוהות ונמוכות: גבוהות כי זה בכל זאת פיטר ג'קסון ושות', נמוכות כי מדובר בעיבוד קולנועי ל"הוביט", אותו אני מכירה כבר מילדות ועם כל חיבתי אליו, הוא עדיין ספר לילדים עם קצוות קצת אפלים, עלילה די ישרה ושפה פשוטה.
אם כבר פיטר ג'קסון, כדאי לציין שמעולם לא איימתי לשרוף בובות וודו שלו אחרי שראיתי את סרטי "שר הטבעות", אז אין לי שום דבר נגדו בניגוד למעריצים אדוקים שקיימים. ספרי "שר הטבעות" קראתי גם בילדותי וחזרתי אליהם חלקית לאורך השנים. לפיכך, יש לי מספיק ידע לגבי העולמות של טולקין וג'קסון, ולמרות שהשני מבוסס על הראשון הם עדיין שונים. פה גם המקום לציין "כאן יש ספויילרים" (על המשקל "כאן יש דרקונים" שנכתב במקומות הריקים במפות העתיקות). אז ספוילרים, לא ראיתם, וותרו על הקריאה.
אני אתחיל מהחסרונות:
- קטעים ארוכים מדי. בהתחלה הופתעתי מהאקספוזיציה הארוכה לגבי ההיסטוריה של הגמדים וארבור שנאמרה ע"י בילבו בתחילת הסרט ואז נזכרתי שעל ג'קסון למלא עוד שני סרטים חוץ מהנוכחי על בסיס ספר די דק והכל התבהר. רצוי לזכור את העניין הזה לאורך כל הסרט כי הוא מבהיר סצנות ארוכות ועניינים לא הכי קשורים. היו סצנות שניתן היה לוותר עליהם בקלות, או לקצר בהרבה, כמו הסצנות עם הגובלינים בתוך ההר לקראת סיום הסרט ומספר גדול של סצנות לחימה אפיות ארוכות. המטרה של ג'קסון היא למלא טרילוגיה, קצר ולעניין זה לא יהיה.
אם כי אם כבר סרטים ארוכים שמבוססים על ספרי טולקין, אני בעד סדרת סרטים על ה"סילמריליון" (שממנה ממה ששמעתי המעריצים גם לא כזה התלהבו). עלפים פוטוגנים שעוסקים בנקמות דם, אחים שמתחתנים עם אחיותהן האבודות (היה רק מקרה אחד בספר למיטב זכרוני החלוד אבל ניחא), דרקונים, מורגות, מכשפים אפלים, אהבת אמת פה ושם, אחלה טלנובלה טולקינאית לבעלי סבלנות. בעניין הטלנובלה, באחד מהאתרים הטולקינאיים בעברית באמת עשו מזה טלנובלה. זה די מתבקש, למרות שאצל טולקין זה גם מלא במוות, דם, אלימות ואובדן.
- הקטעים הקומיים בסרט. כאשר ראיתי איזו מידה תופסות הבדיחות בסרט אני כבר התחלתי לראות בזה חסרון. כמעט כל הגמדים (חוץ מתורין ששומר על חזות מיוסרת והירואית) הם קומדיית סלפסטיק מהלכת, כמו שגימלי היה בסרטי "שר הטבעת" אבל מוכפלת בהרבה. אוקיי, הבנו שלגמדים אין נימוסי שולחן בכזו מידה שוויקינגים יכלו לשבת איתם ולהרגיש בבית, אבל כאשר כל בדיחה שנייה היא על ההתנהגות הגסה שלהם, זה כבר נהיה מעיק. מעבר לזה, אחרי סצנת הטרולים שהיו קומיים בהתנהגותם (ולי הזכירו מעודדי כדורגל אנגליים. כנראה המבטא) וכל העניין עם רדגסט המטורלל הקטע הקומי כבר נהיה מוגזם בעיניי. הסרט התחלק לקטעים קומיים והרואיים בהערכה גסה וזה כבר לא לעניין. מה עם קטעי קישור נורמליים, שלא נשפכים ממלודרמטיות אבל גם לא מנסים להצחיק כל רגע? סליחה, שכחתי, בשביל זה יש את הנוף (המרהיב, אבל עליו בהמשך).
בנקודה מסוימת בסרט תפסתי את עצמי חושבת "מה, מישהו נגח לפיטר ג'קסון בצלעות ואמר לו "שמע, פיט, בוא תעשה יותר קטעים קומיים בסרט הזה, בשביל החבר'ה אתה יודע, הרי כמה אפשר עם עלפים בלונדיניים רציניים וסצנות קרב המוניות...?"", ופיט הקשיב. בהחלט הקשיב. הגעתי למסקנה הלא סופית שה"הוביט" הוא כנראה קומדיית הפנטזי הראשונה, במובן של סרט פנטזי שהוא גם הירואי, בניגוד ל"נסיכה הקסומה" למשל ואחרים. יכול להיות שסתם הרחקתי לכת, אבל כאשר אפילו סצנת החידות עם גולום היא מצחיקה, אני עברתי את הגבול ההומוריסטי שלי.
- הסצנה שבה גנדלף, אלרונד, סרומן וגלדריאל מתייעצים והיא מנהלת שיחה טלפתית עם גנדלף. היא לא יכלה לנהל את השיחה הזאת בקול בצורה נורמלית? המידע שהיה לגנדלף לחלוק היה חיוני לכולם, לא רק לה. ומה עם אלרונד? לו אין חושים טלפתיים כלשהם או שזו אפליה נגד חצי עלפים? בכל מקרה, גם אם היו לכך סיבות תסריטאיות מוצדקות, השיחה הטלפתית נראתה מגוחכת. ההופעה של גלדריאל גם לא תרמה יותר מדי, בנוסף לכך שהיא לא הייתה בספר. וכן, חצי מהסרט השוויתי בראש סצנות בין הסרט לספר, כולל חוסר התאמות ותוספות לעלילה עד שוויתרתי. העולם של "שר הטבעות" של ג'קסון שונה מזה של טולקין, למרות שהוא מבוסס עליו, ואין טעם לערוך השוואת שורות ודברים דומים.
לגבי גלדריאל, למרות שקייט בלנשט מהממת ביופייה הייתי שמחה לדמות עלפית אחרת, גלורפינדל נניח או ארוון (למרות שאני בטח משוחדת לטובת ליב טיילר). כאשר הראו את ריבנדל לא יכולתי שלא לתהות מה קורה בשלב הזה עם ארוון וארגורן. האם היא עדיין בלותלוריין? הוא הוא כבר נהיה נוטר? האם הם מכירים בשלב הזה? בקיצור, הייתי שמחה לאיזה סרט קצר על סיפור האהבה שלהם לפי האפנדיקס ב"שר הטבעות", משהו שיצמד למקור בניגוד לסיפור שלהם בטרילוגיית הסרטים עצמה.
- מינון מוגזם של גובלינים, וורגים ואורקים. יכלו לקצץ (התסריטאים או הגמדים, אני גמישה בעניין) בהם יותר.
טוב, נכון לעכשיו, סיימתי להתמרמר, אז הנה יתרונות הסרט בעיניי:
- הנופים, ועיצוב התפאורה. מהרגע שראיתי את הפלך שוב פעם, נכבשתי בקסם המוכר של חזרה הבייתה, לעולם שלא ראיתי בקולנוע מזה תשע שנים (אבל ראיתי מאז בהקרנות ביתיות). ניו זילנד נראית מדהימה בדיוק כמו שהייתה בטרילוגייה הקודמת וגם למעצבי התפאורה מגיע קרדיט נכבד אני מניחה. בכל מקרה, ויזואלית הסרט הוא חיזיון נפלא, קסום מבלי להיות מתקתק ומבחיל וריאליסטי מבלי להיות מחוספס. הנופים עוצרי נשימה ואני שמחה שהמסך הרחב בקולנוע איפשר לי לראות אותם.
- המוסיקה. גם פה המוסיקה היא של הווארד שור, מה שאומר שאוריד אותה בהזדמנות הראשונה. אני שומעת את הפסקול של "שר הטבעות" עד היום בסמארטפון והיא תענוג לאוזניי גם פה. נקודה חיובית נוספת היא שיש יותר שירים בסרט עצמו (יהיו כאלו שיחשיבו את זה לחסרון), אבל אני אהבתי. התכווצתי מדאגה כמו בילבו כאשר הגמדים שרו וזרקו את כלי המטבח שלו והתרגשתי כאשר הם שרו על המולדת האבודה. השיר הזה עד עכשיו מתנגן לי בראש וגורם לי לחייך. המוסיקה כן נטתה למלודרמטיות יתר בהדגישה קטעים שמובן שהם דרמטיים, ואני כצופה לא אוהבת שמאכילים אותי בכפית, אבל ידעתי לאיזה סרט באתי ואם לא להתרגש בכנות פה, אז איפה? אין ספק שאני אקשיב לפסקול עוד פעמים רבות.
- הרפרנסים לטרילוגיית הספרים\סרטים של "שר הטבעות": קטעים קטנים כמו הפרחת טבעות העשן של בילבו, הסיבוך של גנדלף עם הנברשת בבג-אנד, האזכורים ללובליה סקוויל בגינס, עניין המטפחת של בילבו בתחילת המסע, פרודו שהולך לחכות לגנדלף ביער (כמו שאכן יהיה ב"אחוות הטבעת") הגשם (שגרם לי להתכווץ בהזדהות), ציטוטים\סצנות ישירות מהספר ואחרים. לי בתור מעריצה, זה היה ממש נחמד.
- המשחק והדמויות. נחמד שהחזירו את איאן הולם ואלייז'ה ווד (הייתי מאלו שהצליחו לא להקיא ממנו בסוף הסדרה) להתחלת הסרט. היה לי מוזר לראות את פרודו רגוע ושמח כל כך עד שנזכרתי שכל הסיפור עם הטבעת והמחיר הנורא שהיא גבתה ממנו עוד לא קרה, זה הכל עדיין בעתידו וזה די טרגי. אבל אם לחזור לשחקנים, מרטין פרימן (הזכור לטובה בתור ארתור דנט וג'ון ווטסון) עושה עבודה נהדרת בתור בילבו הצעיר. הגמדים טובים, מסתבר שבינהם מתחבא ג'יימס נסביט אותו לא זיהיתי וגיליתי רק אח"כ. תורין מגולם ע"י ריצ'ארד ארמיטאג' שגילם את גאי מגיסבורן ב"רובין הוד" הבריטית. שם, חוץ מזה שהוא נראה טוב במכנסי עור, הוא היה נבל כריזמטי ופה הוא כריזמטי לא פחות.
הדמות של תורין בספר ובסרט זה נושא בפני עצמו. בספר הוא הרבה יותר עקשן, מריר ודי מנייאק (זה לפחות מה שמספק לי זיכרון הילדות שלי) בעוד בסרט הוא הרבה יותר הירואי, גם אם קודר ומיוסר, מה שרק מוסיף להילה שלו. השוואה די מתבקשת פה היא בינו לבין ארגורן. שניהם מלכים מנושלים ומוגלים ממלכתם, שניהם נודדים כקבצנים לאורך שנים, לשניהם מתייחסים בלעג, בזלזול ובבוז למרות מה שהם אוצרים בקרבם ושניהם רק מחכים לחשוף את עצמם, להוכיח את טבעם ההירואי ולקחת מה ששלהם בזכות. גם תורין וגם ארגורן עברו מבחנים קשים, פיזית ונפשית. ההבדל הוא שארגורן עבר אותם ואילו תורין בסופו של דבר, ולמרות הפוטנציאל האדיר שלו, נכשל.
בעניין הזה גם ראוי לציון המשפט של גנדלף בסרט לתורין לגבי כך שהוא אינו תראין או תרור. משפט דומה נאמר גם בסרטים לארגורן על כך שאינו איסילדור. שניהם נושאים על כתפיהם את מורשת העבר, את מורשת הזיכרון ואת חיי אבותיהם, עם האהבות שלהם, השנאות, והכשלונות אותם הורישו לצאצאיהם. זה דווקא מאד מזכיר את ג'ורג' מרטין ואת השפעות הגומלין בין העבר להווה בספרים שלו. זה נושא שהייתי רוצה להעמיק בו יותר מתישהו. בכל מקרה, היה יכול להיות מעניין (ולמיטב הבנתי לא בלתי סביר כרונולוגית) אילו שני אלו היו נפגשים. מה היה קורה בינהם? איך הם היו מתייחסים אחד לשני? הניחוש שלי הוא שזה לא היה מתפתח טוב מדי. תורין היה מלא מדי בשנאה, גאווה ודעות קדומות כלפי אחרים מכדי לראות בארגורן שותף רציני למשהו.
- ההרפתקה. ה"הוביט" כמו "שר הטבעות", כמו "מלחמת הכוכבים", כמו ה"אודיסאה", כמו כל סיפור שבו גיבור או גיבורה יוצאים מסף הדלת לעבר הלא נודע הוא סיפור חניכה וגילוי עצמי. מדובר במסע שישנה את חייהם, עם מפלצות שיצטרכו להילחם בהן או להערים עליהן, עם חידות, אתגרים ומבחנים, כמו כל מיתוס ראוי לשמו. מדובר בסיפור העתיק ביותר עם איברים שמשתנים כל הזמן אבל התבנית זהה. אישית אהבתי כל אחד ואחד מהסיפורים שקראתי בנוסח הזה, הם אף פעם לא שעממו אותי ואני תמיד מוכנה לעוד.
הסרטים של "שר הטבעות" ועכשיו גם ה"הוביט" הציגו לפניי בצורה ויזואלית וחיה עולם שעד אז רק קראתי עליו ושהיה בנוי רק בדמיוני. היופי של הפלך, של מינס טירית, לותלוריין והנמל תמיד עצרו את לבי בסרטים. כאשר ראיתי את נופי הפלך עכשיו ב"הוביט" רציתי לזנק ולהיכנס מבעד למסך אל תוך העולם הזה ולהישאר בו. מעין היפוך לסרט של וודי אלן "שושנת קהיר הסגולה", שבה הדמות בסרט יוצאת לעולם האמיתי. אחד מהסרטים הטובים שלו בעיניי, שמדבר בצורה מכמירת לב על רצון הצופים לשקוע בעולם הפנטזיה של הקולנוע ועל אכזריות העולם האמיתי.
מה שיפה וכל כך מושך בעיניי ב"שר הטבעות" זו העובדה ששם הדרך, המסע הזה, החיים עצמם הם פשוטים יותר, מובנים קצת יותר. בניגוד למציאות הפוליטיקלי קורקט שלנו, שם יש רוע מוחלט וטוב מוחלט, יש גיבורים ומפלצות ותמיד ברור מי זה מי. יש יופי נורא ואבדון מחריד, הקרבות אלטרואיסטיות ואכזריות בלתי נתפסת. כל זה יש גם פה, אבל שם החלוקה קצת יותר ברורה, השילוט לעבר הרפתקה הוא הרבה יותר פשוט, במקום התמודדות יומיומית עם דאגות שוחקות, עבודה לא נאהבת, פחדים וחרדות. לעומת הפנטזיה המציאות תמיד נראית קצת אפורה יותר, קצת חיוורת לעומת העושר של פלטת הצבעים בה קיימים הוביטים, גמדים, דרקונים ועלפים. המון עלפים. כמו סם, גם אני הייתי נותנת הכל כדי לראות אותם אבל בניגוד אליו, אף פעם לא אזכה לכך.
הזינוק הזה, החפוז והדרמטי של בילבו מסף דלתו אל עבר הרפתקה שתשנה את חייו הוא מושא לקנאה בעיניי. אני הייתי רוצה לחיות בעולם הזה, לנסוע עם חבורת גמדים, לראות עלפים, להשתמש בחרב, להילחם למען דברים שהם נכונים וצודקים, טובים ללא עוררין, להיות עדה למעשי גבורה ולבצע אותם בעצמי, להיות חלק מעולם קסום באופן עוצר נשימה. אני מניחה שעדיין לא התבגרתי מהבחינה הזאת, ואולי רבים מאיתנו לא התבגרו, אם לשפוט לפי הגיימרים והלארפיסטים. אני מניחה שרבים מאיתנו היו רוצים להיות בעולם אחר, אנחנו גם קוראים כדי להתנתק מהמציאות הזאת שהיא כל מה שיש לנו. ואז, בעת הקריאה או הצפייה או המשחק, אנחנו באמת בעולם אחר, שאותו איש לא יכול לגזול מאיתנו אבל שקיים רק לזמן קצוב.
לסיום, אני די בטוחה שאני אראה את ה"הוביט" בקולנוע פעם שנייה, אז אני מניחה שיהיו לי דברים אחרים לומר ולהוסיף אז, אבל כרגע זה הכל.
| |
עלי זהב
Normal
0
false
false
false
EN-US
X-NONE
HE
MicrosoftInternetExplorer4
עלי זהב
עלי הזהב נשרו סביבי,בבוא הסתיו של הבנותיי
רק עכשיו החלה
התבגרותי האמיתית
והחורף לא בא.
התחלתי להבין דברים
טיפין
טיפין.
כמו הגשם בסתיו.
התחלתי להביט לאימתי הפנימית
בלבן של העינית
ולחך חיוך חשוף
מלא שיניים חדות
וזו נסוגה, רוטנת.
הפסקתי להתאמן עם צלליי
והתחלתי להילחם נגדם בשיא
הרצינות.
לא תמיד הקרב שווה,
לא תמיד הטובים מנצחים
והרעים מפסידים.
לא כך בנוי העולם
ואני ודאי שאיני שוטה.
שוטה נביאה...
לא, הקרב אינו שווה
אך הוא ראוי.
זהו תהליך ארוך
אשר נמשך עם חילוף העונות
ודרש משערותיי להאפיר
שכן מגיעה האמת
בבוא השלכת.
הבנתי, התמודדתי, דחקתי,
נמלטתי,
בכיתי, נשברתי, התעצבתי,
הסתגרתי,
גדלתי.
כעת, עוד מעטפת של בורות
מוסרת מעל גולם הפרפר שלי.
בבוא היום,
כך הובטח לי אישית
וזהו סוד כמוס לפרה ולסוס,
אל תספרו לאף אף
אחד...!
אני אפרוץ מהגולם
בצוויחת תותח
ואהיה לפרפר יפהפה.
אכן, משך קיומם הוא יום אחד.
אך זהו מחיר קל להבנה עצמית.
לחיות יום תמים של אושר מוחלט
נראה כעסקה טובה
יותר מכל העסקאות המתכתיות
הנסגרות מדי תקתוק
בבנייני הבורסה המסורגים
קלות.
זה יהיה האביב האחרון
של הפרפר שלי.
אחד מני רבים,
פרפרי נפשי
שאשלח לחופשי
לחיות יום של אושר
ועם מותם, אנשקם
ואגדל חדשים לזכרם.
אולם כעת, זהו הסתיו
הישראלי החם,
שבקצוות הבוקר והערב
נהיה קריר
וירח חצי מלא מופיע תדיר.
העלים הצהובים המרשרשים
בין רגליי בלבד
בלונדון של זיכרונותיי
לוחשים לי בקולות גוועים:
"שינויים, שינויים,
שינויים..."
והפעם אקדמם בברכה
ובנשיקה על המצח.
ארחץ את רגליהם
ואזמינם לדור בביתי
כמלאכים נכבדים.
כעת הם אכן יהיו ברוכים.
מאסתי בקו הדופק היציב
אשר מראה שחיי מתו מזמן
ובמקוממם, תחליף זול
של יין בשקית קרטון.
אולם יבוא עוד היום
(בסדרת טלוויזיה ראיתי זאת)
ואדם יכנס בשעטה אדירה
ודופק לבי יקום ממוות לתחייה.
זאת לא ראיתי ויין ישן נושן
לא שתיתי,
אולם כה סופר בבשורות.
ואני, על אף חירשותי,
יודעת שהן ניתנו לי
כגמול וחרטה.
על בשורות שניתנו לאנשים
שומעים
אשר אטמו אוזניהם,
סגרו עינהם,
וחסמו פיהם
על מנת שלא לשמוע
את שירת הסירנות המפתה
של הבשורות האמיתיות והפוצעות
מכל.
וגם אני, כאותו נודד,
אורח פוחח
חצוף וערום,
טייל בין מציאות לדמיון,
אבקש שיכבלו אותי
למען אשמע בגדמי אוזניי
המדממות
מילות דממה יפות.
ואתפלל ואקווה
שבבואי באה בימים,
אפורה ושבעת שינה
מול אח מטפורית
שמחממת את הרמץ
של גחלי לבי,
שאחזור אל איתקה
ששאלה נפשי עד מאד
ואמצא שם נאמנות ותמיכה,
מלחמה ושחיטה,
דם וצרחות גוססים
פורענות קרבה
וברכה. ושלווה.
וליותר מכך לא אשאל.
אולם זה היה חלומו של נווד
אחר.
איו יהיה צפוף מדי בשבילי.
עליי לחפש לעצמי
איים אחרים.
וכך הים האגאי של זיכרונותיי
ממשיך להכות גלים
בחוף העקר והשומם של חיי.
חוף זרוע אצות ושברי אצות
מרופטות ומסמורטטות.
ועל החוף הזה,
גבר ואישה,
אחד לבוש כשוטה
השנייה כבתולה
מחכים יחדיו לאחד.
הם שונים זה מזה באופיים,
באמונתם, בעקרונות לבם.
אולם אהבתם זהה.
ולכן, כאשר השמש שוקעת,
הם משספים בשר עורקיהם
ברצועות דקיקות ועדינות,
מעודנות,
ודמם צובע את הים בארגמן
של שקיעה מרהיבה.
זה מביע את נכונותם הקיצונית
למות למען אהובם ומשיחם.
הם מחכים לו.
אולם הוא עשה את שלו,
יצא לגיחה קצרה וכואבת
בעולם המבוגרים האכזר
ונכווה.
לא עוד יעזוב הוא את קנו
החמים
של אבא.
לא עוד, ירים הוא את ראשו
מבעד לכנפיו הצמריריות
והמגוננות.
הם מחכים לשווא.
לנער המתבגר הלז,
שכל קירות חדרו צבועים שחור
ומוסיקת רוק מתנגנת בחדרו
ומדי פעם,
שומו שמיים!
איזה חילול קודש מענג...!
הוא אף מתענג בסתר
על סיגריית חשיש קטנטנה
אשר הצליח להגניב מאחד
משניים עשר חבריו.
וכאשר אביו עורך ביקורת פתע
בחדר,
כל חוברות הפורנוגרפיה
נעלמות ברשרוש מהיר
משל העלמת ארנב לבן
במגבעת קוסם שחורה,
והוא נחנק בעשן החנוק והמובלע
בריאותיו.
עיניו אדומות כמובן ומעלות
דמעות.
לחקירת האב,
הוא עונה שזה מרוב אהדה וחמלה
לתפילות המיוסרות של בני
התמותה.
האב הפטריארכאלי מהנהן
בשביעות רצון
ויוצא מהבמה.
והבן ממשיך לעשן
בעודו מעיין באופנוע
האחרון של הארלי דייוידסון
עליו הייתה רכובה בהבלטה יתרה
הכוכבנית הבלונדינית האחרונה.
מעניין ביותר. מעניין ביותר.
העולם אכן השתנה מאז
היעדרו.
אולי כדאי לצאת מהחדר? זה
נהיה מעניין שם בחוץ...
כל כך הרבה סמים חדשים
להסניף,
כל כך הרבה תנוחות מין
מעניינות,
הספר המסקרן הזה...
"קאמא סוטרא?"
ומה עם יהודה ומריים? הם בטח
ידרשו את תשומת לבו מחדש.
לא... כאן הרבה יותר נוח ואבא
מכין ארוחות בשעות קבועות.
וכך הגאולה נדחתה עד לפעם
הבאה.
מה עוד חדש?
לא, הבן הלז לא יצא
מחדרו לעולם.
לשווא מחכים האדון והגברת.
עדיף יהיה אם ימצאו
לעצמם
מאהבים אחרים.
פחות משיחיים,
פחות אינפנטיליים
ויותר אנושיים
ומבוגרים.
אולם הם אינם יודעים זאת.
ואני איני יכולה ללחוש להם
זאת
על החוף השומם
המלוחך על ידי גלי הים האגאי
שלי.
הם ישמעו זאת כקינת הרוח
או רשרוש החול.
נעזוב אותם כאן,
בציפייתם למשיחם המתבגר.
וכעת, עולה בכם שאלה חשובה
ומהותית ביותר,
שהוחנקה מזה זמן רב,
והיא כמובן:
"ומה קרה לארנב הלבן
שהוכנס למגבעת הלבד
של הקוסם מארץ
המומינים?"
ואני אשיב ואני אומר,
הוא כאן, הוא כאן.
הוא בינכם, כל יום נגלה
מחדש.
רץ ב"תפוח הגדול"
ובלונדון
ופריז
ובטוקיו
וברומא
ובברצלונה...
האינכם מזהים אותו?
זה הוא, קללת העידן המערבי
המודרני.
"מהר, מהר ולא כבר
אאחר!"
וזה ציטוט ישיר
שהצליחה לתפוס כתבתנו האמיצה
בזנקה אחריו בצעדי שפן.
הוא מוציא את שעון הזהב שלו,
מרטיט את שפמו הלבן בהיסטריה
מלאת פחד לאחר
ורץ.
יודע שגבירתו, בעלת לב הדם,
תערוף את ראשו אם יכנס שנייה
אחת
יותר מדי
מאוחר.
לבנייני ההיי טק
ולא ידווח עד אלפית הדיוק
על שווי המנייה האחרונה
שרק זו תוכל לומר לה
האם להכות במלכה הלבנה?
רץ בצעדי כובען מטורפים,
מדלג על פני גורדי שחקים
ובנייני תאומים שאינם עוד
קיימים
מזה שבע שנים רעות,
נוחת באגמי הקוורץ של השעונים
בשוויץ,
מחליף את הז'קט הישן שלו
מהמאה ה-19
לז'קט חדיש מהמאה ה-22
במילנו
ובדרך קופץ לשען
כדי לתקן את שעונו.
אולם זה מניד את ראשו בצער
ואומר: "מצטער, מסייה.
השעון שלך סובל מהקדמה
כרונית.
איני יכול לעשות דבר."
ובעודו מניד בצער בראשו שב
השיער,
הוא שואל בתקווה האם יוכל
להצטרף למסייה בטיוליו
שכן בל איננה זקוקה לו מזה
כבר.
היא מצליחה יפה מאד עם בעלה
הסובל משעירות קלה
(לא משהו רציני בכלל,
מסייה...)
ומגדלת לתפארת
נסיכים בלונדיניים כחולי
עיניים
אשר אולי בבוא היום
ישמידו את העולם
במגלומניה מטורפת
כקיום בחלום
של נוכרי זר וקטן.
ולכן, האם יש סיכוי ולו הקלוש
ביותר,
שיוכל לנסוע עמו וליצור עוד
המצאות מטורפות רבות?
אולם הארנב הלבן ממלמל משהו
בקול קלוש
שנשמע כמו "עוד כוס
תה... שמח מאד...
אבל כבר מאחר... שפמי
וכפותיי..."
ונמלט בריצה.
המוכר עוד ממלמל אחריו בחוסר
תקווה:
"אל תאמין לתורת היחסות.
הזמן והמקום שווים.
או שלא? מה לעזאזל כתבתי שם
בכלל?" ומתחיל להתעמק
בניירותיו
המצהיבים. ומוסיף "ולמי
בכלל הייתה
נחוצה הנשיאות היהודית הזו?
שטות!"
ובזאת נעלם לחנות ההמצאות
הנפלאות,
המלאה בצמחים טורפים
ומטריפים.
וחנותו נעלמת באופן לא מרשים
ביותר.
אין ענן עשן או אבק.
אפילו בלי פטרייה אטומית אחת
לרפואה.
בהוליווד שוב התקמצנו
על האפקטים המיוחדים,
היהודים...!
וכך, חנותו ממשיכה לשייט לה
בעולם הדיסק,
היהודי הנודד והרוכל.
חלומם הרטוב של כל האנטישמים
באשר הם.
אולם הארנב הלבן הרחק הרחק
מכאן.
רדוף על ידי פובייה מלאת דם
של נקמה,
לא מצליח להשתחרר מתחושת
רדיפה.
האם אי פעם תהיה לו תקומה?
האם אי פעם יירגע?
האם אי פעם מישהו יניח עליו
את
כפתו הגדולה ויאמר בקול זהוב
"הירגע, בני.
הירגע".
והארנב הלבן יידע מנוחה.
ואסלן יירגע גם הוא
מפצצת האנרגיה הלבנה
שקיפצה לו על פני כל הגלובוס,
גרמה ללבן בעיניים
ולכאב ניבים תמידי.
מתישהו זה יקרה.
עד אז כולנו רדופים על ידי
ארנב לבן
קטן הנמצא אצלנו בכיס
ומתקתק בלי הפסקה.
ובכל עת שבה אנו מוציאים אותו
ומטלטלים קשות,
צועקים בכעס
של מי לכל הרוחות היווניות
הגדולות
היה הרעיון של מוסר העבודה
הפוריטני הזה,
מצאת החמה
ועד צאת הנשמה?!
הוא מניד את ראשו בתוגה
ובנימה מתנצלת אומר:
"מצטער, חברים וחברות.
לא רעיון שלי. הוראה
מגבוה."
ואז אנחנו מבינים
של מי בדיוק היה כל הרעיון.
של המנהיג הקומוניסטי הגדול,
יוסף ויסריונוביץ' סטלין!
אהה!
זה הוא שהמציא את מוסר העבודה
הקומוניסטי הגדול
ובכך מתבטאת תוכניתו
להשתלט על העולם המערבי.
מחוכם, החבר סטלין, מחוכם...
אולם אנו חשפנו את הארנב
הלבן,
לבן כשלג
אבל עיניו האדומות מסגירות
אותו מייד.
ומייד זונחים מגל ופטיש
ומתבטלים באיי בהאמה.
כך טוב יותר.
נניח להם, שישתזפו ויחטפו
סרטנים
באיים שלהם
עם הארנבים הלבנים הלא שפויים
שלהם.
הם אינם חשובים.
איש אינו חשוב.
האומנם כולנו מטורפים כאן,
החתול צ'שייר?
ואחי מחייך אליי חצי חיוך
מבעד לענף עליו התכרבל חצי
גופו
בנינוחות חתולית
ואומר: "כולנו מטורפים
כאן, אחות.
בואי והצטרפי למעגל הלא
שפויים.
חמים כאן והלא תמיד יש לנו זה
את זה.
בדיחה של סכיזופרנים..."
והוא פורץ בצחוק מתגלגל
עד שחצי גופו נופל מהעץ
ונעלם כליל, נשמע רק הד צחוק.
אולם הוא מופיע מקץ רגע
ושואל:
"למה הפך הארנב הלבן?
לשפוי או מטורף?"
ואני משיבה: "הוא מהלך
על הקו הדק
בין שני העולמות כלוליין על
חבל.
לא שם ולא פה. כאן ושם, שם
וכאן..."
"הו, אחות," הוא
אומר לי,
"כבר התקבלת לקבוצתנו,
אני רואה.
קחי את כפתי והיי לי אם
ואחות,
משכנך יהיה קן תקוותי
הנידחות.
או שמא זה נידפות?" הוא
מהרהר.
"ונידפות במה?
בחלב, בקרם שוקולדה או
וניל?"
ובעודו שוקע בחלומות
פורנוגרפיים
של תענוגות מזון מתוקים
נשאר חיוכו המעוקל למזכרת.
אותו אני לוקחת עמי ומקעקעת
על לוח לבי.
חיוך מטורף של אח.
אני עוזבת אותו להזיותיו
הקולינריות
בעודי מנידה בראשי
ועוזבת את ארץ החשישניקים
הזאת.
ארץ הפלאות,
הבולים, הכדורים, הסיגריות,
הטבליות, המדבקות, המזרקים,
הפטריות, העשבים השוטים ועוד.
הם משתמשים שם בכל הסמים
האפשריים.
מלבד הסם החזק האמיתי – אהבה.
חומר חזק, באחריות, אחי.
מריץ לך את מחזור הדם
כמו מרוץ סוסים מזוין...
תטעם מזה ובחיים לא תרצה משהו
אחר.
הבעיה אחת – נדיר בשוק.
יש אומרים, אזל.
המונופול נגמר.
נראה מה יהיה,
נחכה להשתלטות ברוני הסמים
האחרים,
כלבי אשמורת מטורפים.
בינתיים, יש לי חומר הסנפה
מעולה,
קייט מוס פשוט ירדה מהפסים,
אחי.
באחריות..."
אולם אני מנידה ראשי
לסוחר הסמים אדום העיניים
והמזוקן שמבעד למכנסי הג'ינס
שלו
מבצבצים כפות תייש.
"מכניסים סאטירים לעסק,
הא?
הם בטח ממש נואשים" אני
חושבת.
ועוזבת אותו ואת הבר של פלבין
לעבר מולדת אחרת.
קצתי במשוגעים אדומים.
היו לי די מהם
בזמנים אחרים.
אני פוסעת הלאה,
צעדי החורש הקלילים מזים את
הרפש בסתיו.
קצתי במשוגעים.
עניינם אינו נוגע לי עוד.
אני כבר נרפאתי.
השיגעון הוא חיצוני,
השפיות פנימית.
היא בעוכריי,
לעולם לא אוכל
לאבד שליטה כראוי.
אני חולה במחלת שפיות כרונית.
לזה אין מרפא.
תמיד אדע מה הולך איתי,
תמיד אהיה אחת עם עצמי.
האינדיאנים החומים העתיקים
היו קוראים לי: "ההולכת
עם עצמה".
"הרוקדת וולס עם
מינוטאור".
וכך אלך, אשאיר עקבות רגליים
עמוקות
טבועות באדמה העשירה של
אמריגו וספוצ'י.
אהלך בינהם,
ואקווה למצוא סיפור אהבה יפה.
בין גבר לאישה,
גבר הוליוודי זהוב ותכול
אישה שבטית שחורה אדומה
מתאהבים למרות ההבדלים
בין הגזעים.
הרי האהבה מנצחת את כל
המכשולים,
לוחשות בתזכורת הפרסומות ליום
וולנטיין
בלחישת לילית מפתה צרודה.
או כך לימדו אותנו להאמין.
אבל מה אם האהבה עצמה היא
המכשול הראשון?
על כך דוממות הפרסומות
שלהן אני מפנה את שאילותיי.
מסתבר שאפילו הן, הגדולות
מכל,
לא יודעות הכל.
אני מפנה גבי בשאט נפש
לאורקוליים
בדלפי
ופונה בנתיב אחר.
לחפש מורפיאוס אחר.
שאולי סוף סוף יקיים לעזאזל
את
ההבטחה הגלומה בשמו
ויחלק בלילות מורפין חינם
לנזקקים
במקום חול המיועד לילדים
קטנים.
"האם תשלח לי חלום,
מורפי?
חלום עלייך... ועליי?"
אני שואלת בהתגרות מפתה
תמימה של ילדה עם חיוך
קולגייט צחור.
לא כל כך תמימה.
שכן, לפתע, אני מבחינה שאת
כתפיי
עוטפת שכמייה אדומה
ובידי סל ממתקים.
"את יודעת מה קורה
לילדות רעות?"
הוא שואל באפלה.
"הן נשלחות לחלומות
רעים."
ואילו אני מתחננת: "לא,
לא, לא...
אני אהיה ילדה טובה מעכשיו
והלאה.
אהיה בובת ברבי. אצבע שערי
לבלונד
ואשים עדשות מגע כחולות
בעיניים.
ארעיב את גופי ואחייה על עלים
עד שגזרתי תהיה 90-60-90
אמצא לי קן מושלם ויחד עמו
אחיה בעושר ועושר לעולם ועד
בבית החלומות הקטן והורוד של
אמריקה.
אהיה לבת השכנים היפה ממול.
עד אשר ההצלחה תעלה לי לראש
ואתחיל להתפרע: לצאת לריקודים
ומסיבות,
אעשה סמים ובחורים.
אגלה בצהובון הראשון
שבלבי בפנים תמיד הייתי
מושחתת.
אהיה בדיוק מה שרוצים ממני
להיות,
אגלם את החלום האמריקני
בהתגלמותו.
מספיק לצבוע את פטמותיי
בפסים וכוכבים
ואת שפתיי בשטר דולר ירוק
נחשי מפתה,
וכל העולם ירוץ לינוק
ממני.
"מילולית", אני
מוסיפה למקרה שהוא לא
הבין את הבדיחה.
פניו קודרות
כשהיו.
"ובכן", אני אומרת
לו, לאדון החלומות
"ניסיתי להיות רעה ולא
הלך.
ניסיתי להיות טובה וגם לא
הלך.
מה תרצה שאהיה, בעל
החלומות?"
"את עצמך" הוא משיב
ונגוז באפקט
במנוף גלימה תיאטרלי.
בטח לעוד פגישה עם מוות,
בחיי.
ואילו אני קורסת ארצה
ולראשונה בחיי
צורחת: "ומה אם אני לא
יודעת מה
אני ומי אני? איפה הייתי
ואיפה אהיה?
כמו עץ השדה?
מה אם יש בי כל כך הרבה דברים
ועם זאת, ריקנות כה רבה?
והאהבה העצמית מבוששת לבוא?
מה אם אני שבורה? הרוסה
ומחורצת,
בעלת סדקים רבים מדי עד שפלא
שאני
לא מתפרקת מנשימת אוויר
פשוטה?
מה אם אני לא מי שהייתי
ולעולם לא
אוכל לדעת מי אוכל להיות?
מה אם אני אבודה וכואבת
ונשברת?
מי מבטיח לי שיהיה מי שיקשיב,
שיתמוך
וילך עמי כברת דרך?
"ומה?" וזאת כעת
בלחישה צרודה
מצריחה כה ארוכה,
"ומה אם אני מלאת שורשים
שרק רוצים
להינטע באדמה אוהבת, חמה
ומבורכת
ואדמה אין? ואני כה צמאה...
נודדת מלאת שורשים באין אדמה
לרפואה.
מה תגיד לי על זה, מורפיאוס,
יוסף בן יעקב בעל חלומות
השדה?"
ואני קורסת. ואני בוכה.
כעבור זמן מה, יד עדינה מרימה
את ראשי.
אני מרימה עיניי ורואה שולי
שמלה לבנה רקומה וכפות רגליים
לבנות
יחפות.
"עכשיו מענים אותי
בהומאז' לסרט פנטזיה?"
אני תוהה, מיוסרת.
"לא, יקירה, שום הומאז'
לסרט פנטזיה.
זהו רק פיגמנט של הדמיון שלך
אותו
המצאת כדי שיהיה מי
שינחמך."
"אם כך, אינך קיימת
באמת? חבל.
כלומר, ידעתי שזה כך מזה זמן
רב
ובכל זאת... האם אזכור
אותך?"
"האם תרצי לזכור?"
היא שואלת בקולה
ההרמוני. אני מהנהנת בדממה.
היא מחייכת. אני מחווה סביבי
על ארצה
ואומרת:"אין סיכוי שחוקי
העולם ישתנו
ואוכל הפעם להישאר כאן?"
אני שואלת
בחוסר תקווה רב.
גלדריאל מנידה ראשה בצער.
"לא. חוקי המעבר בין
העולמות שרירים וקיימים.
לא ניתן לכופפם אפילו למענך,
ילדה."
ידעתי כל העת ובכל זאת,
אובדן פרחי האלנור והניפרדיל,
עצי המלירן
וירק האזמרגד שוברים את לבי.
היא מתקרבת אליי ומרימה את
סנטרי
בידה החזקה ובעודה תופסת את
מבטי
בעיניה הכחולות, הנוקבות, היא
אומרת:
"הינך נוודת, אישה
צעירה. את עוברת
ממקום למקום, מנדה עייפות
ותשישות.
שוללת מעצמך מרגוע ומגנה
שלווה.
ומדוע? משום שזהו צורך ליבך.
האש האוכלת את נשמתך בת
האלמוות,
כפי שהיה אומר יוצרי. איני
יודעת אם
זהו ייעודך אבל זוהי דרכך לעת
עתה.
יש חופש רב בדרכים הנפרשות אל
האופק
ובדידות רבה ועם זאת אולי גם
תקווה.
אולי באחד מהמקומות שיובילו
אותך
אליו הדרכים המורכבות מפסיפס
ביזנטי
עתיק המספר על ביזנטיון
וציפורים מכניות חיות
על זקנים ונעורים
נצחיים,
תגלי שהאדמה שם תהיה מוכנה
לקבל את
שורשייך התלויים על שכמך
בתרמיל הגב שלך
ואת תוכלי להישתל ולצמוח.
לדעת איפה היית ואיפה תהיי.
יותר מזה לא אוכל לתת."
היא מנשקת אותי על שפתיי
בנשיקה מלאה
ובדרך בלתי נתפסת גם חושנית.
שפתיה הן זהב צרוף.
"זכרי זאת" היא
לוחשת באוזניי בקולה
של לילית.
"זהו טעם התשוקה הראשון
שאני
מעניקה לך מטעם עצמי".
"זה הכל?" אני
שואלת באכזבה.
"אילו עוד תשורות תרצי
שאתן לך?"
היא שואלת ואני עונה:
"ובכן, לא הייתי
מתנגדת לקבל את צלוחית האור
של אארנדיל
שנתת לפרודו לפני עידן
ועידנים.
אזדקק לה שכן דרכי אפלה יותר
מדרכו.
אלא אם כן איבד אותה בדרך,
השלומיאל..."
גלדריאל מגחכת בשקט אולם
מרצינה ומשיבה:
"זאת לא אוכל לתת. זו
הייתה מתנה אחת ויחידה
לאדם אחד ויחיד. ובמקרה שלך,
אישה צעירה,
האור נובע לא מכלי זכוכית
חיצוני העלול להתנפץ
בכל רגע נתון, אלא ממאורות
אחרים."
"מאין?" אני שואלת,
חסרת סבלנות לשמע
חידות באפלה, או ליתר דיוק
באור היום האלו.
"זאת עלייך לגלות בעצמך,
בת חווה"
היא אומרת ומחייכת חיוך
מסתורי קטן ויודע כל,
אופייני בצורה מרגיזה לבני
מינה.
היא פונה אליי בעומדה ליד
המראה שלה:
"זכרי את טעם נשיקת
תשוקתי, אישה.
זהו טעם התשוקה הראשון
והאחרון.
הוא אינו ניתן ואינו מתקבל
בקלות ראש.
הוא אינו נשכח ואינו נאבד.
הוא תזכורת לתשוקת
אלמוות."
אני מהנהנת, מבינה את ערך
דבריה.
סופגת את אור הזהב של
לאורלינדורנן
אל תוך תוכי, יודעת ששעת
הפרידה
קרבה בצעדי ענק. ולא, לארנב
הלבן
אין מקום כאן.
אני מביטה בה, העומדת לבנה
ונשגבת
ליד מראתה, אצבעה על שפתיה,
מחייכת
חיוך מתוק ועצוב. לשנייה, אני
מדמה
לטעום רסס גלים מריר על שפתיי
הבוערות
עדיין ואוזני מדמה לצוד קריאת
שחפים רחוקה.
ואני מבינה. גם היא נפרדת.
בעתידה ניצבת
ספינה ארוכה וגאה,
ועזיבה אל עבר מחוזות הבית
הזרים מתמיד.
היא מהנהנת. לרגע נראה כאילו
חבשה
ברדס נזירות נוצרי אולם אני
מעפעפת
וחיזיון התעתועים של מב נעלם.
וכעת, אני מפנה מבטי לעבר
הבריכה
אליה נופלים ברכות עלי זהב
בזה אחר זה לאור שקיעת
לותלוריין.
וכך, הם עוטפים אותי כשריון
זהוב,
כגלימת מסע ארוכה,
כשמלת נשף מלכותית
וכבגדי יום יום פשוטים
בבוא הסתיו של הבנותייהארוכות מכל.
* כתבתי השיר הזה סביבות שנת 2008 להערכתי. מה שהופך אותי לדי ישן אבל ראוי לציון בהיסטוריית הכתיבה הפרטית שלי.
/* Style Definitions */
table.MsoNormalTable
{mso-style-name:"Обычная таблица";
mso-tstyle-rowband-size:0;
mso-tstyle-colband-size:0;
mso-style-noshow:yes;
mso-style-priority:99;
mso-style-qformat:yes;
mso-style-parent:"";
mso-padding-alt:0in 5.4pt 0in 5.4pt;
mso-para-margin:0in;
mso-para-margin-bottom:.0001pt;
mso-pagination:widow-orphan;
font-size:11.0pt;
font-family:"Calibri","sans-serif";
mso-ascii-font-family:Calibri;
mso-ascii-theme-font:minor-latin;
mso-fareast-font-family:"Times New Roman";
mso-fareast-theme-font:minor-fareast;
mso-hansi-font-family:Calibri;
mso-hansi-theme-font:minor-latin;
mso-bidi-font-family:Arial;
mso-bidi-theme-font:minor-bidi;}
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: