לאמא שלי יש סרטן. סרטן השחלות ליתר דיוק. אמה מתה מזה בגיל 45. עברו ארבעה חודשים מרגע האבחנה ועד המוות. זה ליווה אותי ואת אמי כל חיינו. כל חיי ברחתי מהמילה "סרטן" ועכשיו אין לאן יותר לברוח. כל חיי פחדתי מזה שהוא יהיה אצלי. לא העליתי בדעתי שדווקא אצלה. העולם שהכרתי, שכולנו הכרנו השתנה ללא הכר. הפכנו ל"אלה", ל"הם", הצטרפנו למשפחת חולי הסרטן.
המילים "טיפולי כימותרפיה" יוצאים דרך שפתיי החרבות והאפשרות הגרועה יותר השתכנה באופן קבע בראש. אני לא מפסיקה לחשוב על זה שאולי אאלץ לצפות בה גוססת, שאולי אאלץ לקבור אותה, לראות איך טומנים אותה באדמה כל כך רחוק ממני. ואני רוצה לצרוח את זה שאני לא מוכנה לכך. אני לא מוכנה, יכולה או רוצה להעביר את כל חיי בלעדיה. בדיוק כפי שהיא נאלצה עם אמה שלה. הייתי אומרת צחוק הגורל, אבל לא. סתם גנטיקה דפוקה.
אני לא אדם מאמין ולא נראה לי שאתחיל עכשיו אבל אני מבינה כרגע את הדחף לזה. את הדחף להתפלל, להתווכח, לעשות עסקה עם אלוהים או השטן כדי שהיא תשרוד את הקללה הזאת. אם הייתי יכולה למסור את חיי תמורת חייה הייתי עושה את זה. זה נשמע כמו סתם סנטימנט נדוש אבל האמת היא שאני מעולם לא הערכתי את חיי במיוחד ומוות של הקרבה עצמית תמיד נראה לי כמו אפשרות טובה.
אני משתוקקת בכל נשמתי לקחת על עצמי את הכאב שלה. לדעת שהיא לא יכולה לישון בלילה מהכאבים קורע אותי. אם הייתי יכולה לשאת אותה, כמו שאמר סאם, הייתי עושה את זה. אבל אני לא. אין שום דבר שאני יכולה לעשות. אז בינתיים אני שוטפת כלים, מחבקת אותה, אומרת לה שאני אוהבת אותה, שומעת אותה עונה לי בחיבה ותוהה כמה עוד פעמים אזכה לכך.
חוסר האונים שלי פוגע בי כמעט באותה מידה כמו הסרטן שלה. והגרוע מכל, זה שהיא לא חושבת שהיא תצא מזה. היא לימדה אותי לכבס ולבשל מרק, הסבירה לאבי דברים, אמרה לא לקנות לה תכשיטים להבא (כשקניתי לה צמיד בתקווה ילדותית שזה יעודד אותה)... זה מרגיש כמו אגרוף בבטן ואין לי מה לענות על זה. מה אני יכולה לומר לה מכל האנשים בעולם? היא, שהמוות ליווה אותה מגיל 19 ולא פסק עד היום? אם מישהו יודע כמה גרוע זה, זו היא. היא קיבלה כרטיסים לשורה הראשונה למחלה המזדיינת הזאת. מה לי יש לומר לה?
ואני רק רוצה את אמא שלי בחזרה. אני רוצה שנים איתה. אני רוצה שתעביר איתי את ההריונות שלי ותראה את נכדיה (בהנחה ויהיו). אני רוצה שתראה את נכדיה גדלים ותלמד אותם על בעלי חיים ובוטניקה ותספר בדיחות יהודיות ברוסית. אני רוצה שתראה אותי מתפתחת לאדם שהיא תוכל להיות גאה בו. שתדע שהכל סוף סוף בסדר איתי. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיה. אני לא קיימת בלעדיה.
ועם זאת החיים ממשיכים. וזו אולי אחת מהטרגדיות הגדולות ביותר. שהחיים ממשיכים, העולם ממשיך לנוע על צירו גם כאשר עולמך חורב עליך. השמש ממשיכה לזרוח, השמיים ממשיכים להיות כחולים, אנשים אחרים חיים ונושמים בעוד אמא שלי חולה במחלה קטלנית, אולי סופנית. זה לא הוגן. איך החיים יכולים להימשך כאשר דבר כזה קורה? איך זה הגיוני או נכון? אבל זה קורה. אודן ב"עצרו את כל השעונים" ודה ברנייר ב"מנדולינה של קפטן קורלי" הבינו את זה. ועכשיו אני. ואולי אאלץ להבין את זה יותר טוב מכולם בעתיד. אלוהים, מה עושים? מה לעזאזל ולכל הרוחות עושים?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: