לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The walls are inside your head


בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה).

Avatarכינוי: 

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2013    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

5/2013

פער


אהבה לא משמעה קרבה. זה שיעור שאני לומדת בשנה האחרונה (ואולי בכל השנים עד עכשיו...). אפשר לאהוב מישהו ולא להיות קרובים אליו, פיזית או נפשית, גם אם רוצים. אני אוהבת את אחי אבל מגיעה למסקנה שאם ישאלו אותי איך היחסים ביננו אענה שאנחנו לא קרובים. פער הגילאים גדול מדי (למרות שהאקס שלי היה מבוגר מאחי), תחומי העניין והשקפות החיים, אורח החיים עצמו, המטרות, השאיפות... הכל שונה מדי.


 


תמיד אהבתי אותו. כילדה הערצתי את האדמה עליה דרך הגבר המגניב הזה עם הקעקועים והחברים והמשכתי גם בגיל ההתבגרות. מאוחר יותר התחלתי לראות דברים נכוחה יותר. הפסקתי להעריץ אותו משום שלא ראיתי בו דברים הראויים להערצה. גיליתי בחור אגואיסט, לא אכפתי, סגור, לא מתעניין, לא קשוב ואח שהביע מעט מאד סימני חיבה כלפי.


יש (והיו) בו דברים ראויים לאהבה כמו כריזמטיות ולהט, קצת ניצוץ שגעון ואינטנסיביות רבה, חיות רבה שבזכותם אהבתי אותו ולא הפסקתי. אבל אלו היו הבלחים, כמו ברק ביום קייץ, נדירים וחולפים. ואני המשכתי לאהוב אותו בזכות מה שראיתי בו באותם פרקי זמן נדירים וקצרים למרות שאופיו היומיומי גרם לי תכופות לאכזבה, כעס ותסכול. נראה שזה היה דפוס חוזר אצלי - לאהוב אנשים לא בזכות מה שהם אלא בזכות מה שהם יכולים להיות.


 


אני ממשיכה לאהוב אותו למרות שגם בזה אני מתחילה להטיל ספק- אפשר לאהוב אדם שלא מראה אכפתיות או עניין בך? והתשובה היא שכמובן שכן, זה נקרא אהבה נכזבת. אנחנו לא מדברים בטלפון ולא ראיתי אותו כבר יותר מחודש. גם כאשר אנחנו מתראים יש ביננו שיחה של שתי דקות ואז ההורים גונבים אותו לעצמם.


בעצם, אנחנו סוג של זרים עם קשר דם. ודם זה דם אבל זה לא הכל. אהבה ללא תנאי היא דבר נהדר אבל צריך גם לבדוק האם האדם השני ראוי לאהבה שאתה משקיע בו או נותן אותה בחזרה, בין אם מדובר בבן דם ובין אם בחבר או אהוב. ואם לא אז תמיד אפשר ללכת ממקום כזה. אני בחרתי ללכת. שנים הייתי תקועה באהבה ובהערצה של ילדה קטנה כלפי אחיה הבכור עד שהתפכחתי. כל השנים קיוויתי לקבל הערכה ממנו, להיות אדם שהוא עשוי לחבב, לעמוד בסטנדרטים שלו כדי שישיב לי אהבה, כדי שנהיה בקשר קרוב יותר. זה לא קרה. חיכיתי וקיוויתי והשתדלתי עד שהבנתי איזה מין אדם בדיוק אני אוהבת. ואז הפסקתי.


 


וכעת אני רואה לפני סתם עוד אדם שבור שהייתי רוצה לעזור לו ויודעת שלא יתן לי. אני סובלת את כאבו כאשר הוא שם סדרת קליפים על חברים מתים ואובדן בפייסבוק בשעות הקטנות של הלילה, מושיטה יד אילמת ומטאפורית וכואבת איתו. הוא לא יודע שאני יודעת (או לפחות מנחשת) וזה לא מסוג הדברים שאנחנו מדברים עליהם. שכללנו את אי הדיבור על דברים במשפחה לדרגת אמנות, גם הוא וגם אני למדנו מהטובים ביותר. אני מגלה מה קורה בחייו דרך לייקים ותגובות בפייסבוק וזה מותיר לי טעם מר בפה. אנחנו רחוקים כל כך ואני עדיין אוהבת אותו כל כך, את האריה הזוהר הזה שהבליח בו פעם פעמיים וזה לא נראה הוגן. שום דבר מזה לא נראה הוגן.


 


חלקנו כל כך הרבה, עשרים שנים של של נסיעות לחו"ל וארוחות משפחתיות, וכל מה שנשאר כרגע זה ריק, ואקום. חמש עשרה שנה מחיי ניסיתי לצלוח את פער השנים, להשיג אותו, להיות אדם שהוא יביט אליו בגובה העיניים ונואשתי. יש תהומות עמוקות מדי. וכל זה בלי לדבר על יחס ההורים אליו ואליי, על החירוב שעשה מחייו, על מה שאני עושה מחיי שלי ועל הדברים בהם אנחנו דומים. עשרים ומשהו שנה של פערים וגעגוע. 

נכתב על ידי , 30/5/2013 00:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קו אופק



"אז..." אני נשענת על קיר לבן מסויד ומולי המינוטאור יושב על הבר. זהו בר שחור ואפל, "בר אלווד" על שם אחד האחים מהאחים בלוז. דניאל ואני היינו בו פעם, אני שתיתי טקילה עם לימון צורב והוא הסביר על משקאות לברמן המתעניין שראה בו אוטוריטה (הפירוש הוא סמכות. מנקרת המחשבה בראשי. אצטרך לדעת זאת לקראת הפסיכומטרי...). ועכשיו... המינוטאור שלי שם.


 


הוא שותה משהו לא מובחן מתוך כוס זכוכית. אני מרחרחת בעניין ברור ולא סמוי לעבר הכוס. "גונבת טעימות ממשקאות? לכך הגענו?" הוא שואל בחיוך שעליו הירח הבלתי נראה מבחוץ משתקף. אני מרכינה ראשי בהודייה אילמת באשמה. הוא מושיט לעברי את הכוס. "תרצי?" אני מנידה ראשי לשלילה ומחווה לעבר היציאה. הוא גומע את המשקה באחת (זה אפשרי אם כי מורכב), שם בצליל נקישה על השולחן ויוצא עמי. בחוץ לא כצפוי, רחוב בן יהודה אלא קרחת יער ירוקה ומוכרת להפליא.


 


"נווה לבי, אה?" אני אומרת רטורית בלי לצפות לתשובה.

"לותלוריין" הוא אומר בפשטות. כמובן. הייתי צריכה לדעת. אני לא משתרעת
על הדשא ישר אלא מחכה שהוא ישכב ואז שוכבת ומשעינה ראשי על חזהו הרחב. ככה נוח. תמיד היה.


"למה פה?" אני שואלת באיחור. "למה לא?" הוא משיב על שאלתי בשאלה. יהודי ממש. הרי ישנה בדיחה על יהודי שמשיב על שאלה בשאלה. הוא מחייך כשאני נזכרת בכך בקול. אני רואה את חיוכו מזווית העין. השאלה הראשונית עדיין מרחפת
באוויר ביננו כתו מוסיקלי חצי נראה.


 


"כל כך הרבה..." אני אומרת לבסוף, קולי לא גמור. מבטא יותר טוב את כל אשר קרה מאשר מילות הסבר. בן שיחי מחכה בסבלנות. יודע שאמשיך בזמני שלי. הלוואי ויכולתי לאמץ תכונה זו. אני מנסה בגבורה:"שירות לאומי. העבודה המייאשת והלחוצה הזאת. ועם זאת הפשוטה וחסרת המחשבה. הרוקחים שיחסית נחמדים, הלקוחות העצבניים ולחילופין, הקשישים שטורחים לחייך לנערה צעירה, אבודה וטרודה בעבודה. האופטימיות בבוקר והייאוש אח"כ או להפך. לעולם לא שלווה רגילה. לעולם לא סיפוק ממוצע." אני נאנחת ומוסיפה:"יש עוד. כמובן שיש עוד. תמיד יש עוד. אולם בינתיים זה הכל".


 


"והנושא הבא?" המינוטאור מעודד קדימה. אסתריון. שמו מבליח בראשי כמערכת כוכבים פתאומית. האם להשתמש בו? אינני יודעת... וממשיכה הלאה, כאשת לוט שאינני. "פסיכומטרי. שאלת השאלות. לחץ הלחצים. הכבשן. הגיהנום וחוסר הזמן."
"אני חושב שהמילה פסיכומטרי בהתחלה הספיקה. רשימת התארים שבאה אחריו הייתה מעט מלודרמטית מדי". מפסיק אותי מיני בחיוך שלא נעדר ביקורתיות. אני מהנהנת, מסכימה עם שיפוט דעתו.


ועם זאת... "מתמטיקה" הוא מבטא בקול את מחשבתי.
הפחד האיום ביותר שלי. ולפתע פורץ מפי זרם לא מבוקר:"יש רק עוד שבועיים לסיים
את הספר ואני עוד לא סיימתי את החלק הראשון של האלגברה אפילו. לא למדתי היום והרי סיימתי מוקדם. למה במקום לשוחח איתך כאן אני לא יושבת ולומדת?" וטומנת ראשי בין ידיי בייאוש.


 


הוא מביט בי בחוסר רגש מנותק ואומר: "אם כך. למדי. למדי עכשיו. אל תבזבזי זמן." וקולו לא אכזרי אבל קר ומנותק. כרגע איני נשענת עליו אלא יושבת ישיבה מזרחית וראשי בין ידי. הוא מביט בי מהצד כחוקר הבוחן חרק הכלוא בגוש ענבר. אני תוהה אם אכזריותו נובעת מהכאב שפגעתי בו באי רצוני לבלות עמו זמן או שזוהי אכזריות הנחוצה כלפי כדי שאשב ואלמד. איני יודעת. חלק קטן ופחדן בראשי מקווה
חרש לא לדעת לעולם. שנינו שותקים. וזוהי אינה דממה נעימה. פגעתי. הוא נפגע. אני
עוברת את מעגל האשמה הרגיל שלי ללא כפרה. מבחינות מסוימות זוהי כמעט שגרה.


 


למעלה מעלינו צורח נשר. אני מכירה את הצליל. אם כי יתכן גם שזו עייט או כל עוף אחר ממשפחת הדורסים. גרוני פועם בהזדהות לשמע הצליל. זהו הצליל, הקריאה, שגרוני מנסה כל לילה בחלום להשמיע ונכשל נחרצות. היא מהדהדת בראשי בצלילות מופלאה אולם גרוני אדיש. אני מעסה באצבעותיי את גרוני כתלוי. רק אז אני מרימה עיניי ורואה שכל העת המינוטאור, לא בהכרח שלי הפעם, הביט בי כל העת. אם הייתי יודעת איך, הייתי מסמיקה. מה בדיוק הוא ראה?


 


"את יודעת איך אני מרגיש" הוא פוסק בקול רציני. "את יכולה לנחש את מידת הכאב שלי. זה מספיק." אני מתחילה לנשום שוב ומבינה שזה אומר שפסק הדין לטובתי. כנראה. הפעם. אולי. מילות הספק משחקות תופסת עליזה ומשוחררת בראשי ההומה. הוא משיט ידו ומלטף בעדינות מרפרפת את צד פניי השמאלי. משהו בפנים משתחרר. "הירגעי" הוא אומר בחיוך עדין ואני מביטה בעיניו הכחולות והרגועות. שוב שלי. אם כי תמיד אדע שישנו סיכון, אובדן ופראות. לא תמיד שלי. לא תמיד ללא תג מחיר. יפה. זהו מחיר שאני מוכנה לשלם.


 


"אז... המשיכי..." הוא דוחף קדימה לעבר חוט השיחה שנשמט והתגלגל לאזורים אפלים יותר. "אני אצטרך לשבת וללמוד, לא כן?" אני אומרת בהשלמה שקטה עם האמת המרה. הוא מהנהן בפשטות. אני יודעת שאני חייבת, שאין דרך אחרת, שקיבלתי 28% הצלחה בסימולציה הראשונה ועם זה לא קונים במכולת, רחוק מזה...
ועם זאת... תמיד שלוש נקודות. תמיד השתהות, ניסיון למרד אחרון. שאני יודעת כבר
עכשיו שלא יתקיים. אני אלמד ואלמד קשה. אין ברירה אחרת. אני רוצה להצליח. זהו השער ללימודים אקדמיים ודרכם כל העולם. איטליה, צרפת, פראג.


 


מארק מקווה שיקבלו אותי לעבודה בוותיקן בתור מומחית לאומנות ושלשם אעביר את כל המשפחה. לא ידעתי זאת. אמא סיפרה לי. זה מעורר בי חיוך וחיבה. הוא חולם בשבילי, גם אם בצחוק. והוא מאמין שאצליח. זוהי ידיעה יקרה מפז. מיני קורא את מחשבותיי בפניי באינטנסיביות כאילו הבעתי כל זאת בקול. ומהנהן בחיוך למחשבה האחרונה. "הוא משהו, לא?" באותה נימה שמשלבת חיבה עמוקה ומציאותיות הנמצאת גם בקולי עת אני מדברת עליו. "הוא משהו" אני מסכימה.


 


וכאן המינוטאור החליט סוף כל סוף לעודד: "הכל שטויות. אנגלית את יודעת טוב מאד, העברית גם לא מפגרת מי יודע מה מאחור. מתמטיקה תחרקי שיניים ותירקי דם אולם תעברי. את בכל זאת לא מטומטמת גמורה."



"תודה באמת" אני אומרת בחצי קול, חצי נעלבת קמעה, חצי משועשעת. "זה רק שלושה חודשים." הוא אומר. "אחרי זה את תדלגי בדרך הלבנים הצהובות עם סיגריונת דקיקה ועשבית בידך הימנית יד ביד עם האריה הפחדן." התמונה שהמשפט הזה מעלה בראשי היא כל כך לא מציאותית שאני חייבת לחייך. חיוכו מתרחב למראה חיוכי והמחשבה "סוף סוף" כתובה בו. כן, אני מכירה אותו. ולפעמים זה טוב.


 


"וכעת!" הוא אומר בפתאומיות בקול רם ומחכך ידיו בהנאה "לנושא הבא: אביב!". אני מלעלעת בתדהמה. מה? מי? למה עכשיו? "למה לא?" הוא עונה בחיוך ממזרי. חתיכת דודה יהודית אודסאית... אני אוספת את מחשבותיי שברחו ככבשים מבוהלות על פני הרמות הירוקות ואומרת באיטיות: "אין הרבה מה לומר. משהו קורה, מתקדם, זז. אני רק מקווה שזה זז בכיוון הנכון. הוא כרגע עתיד לא ידוע. אולם עתיד. אני מקווה שיהיה מה שייחלתי לו. ושאולי הפעם לא אצטרך להציל אף אחד." הוא מהנהן בהבנה.
סאגותיי עם דניאל בתור האבירה הלבנה היו מוכרות לו היטב.


 


"אחזיק אצבעות שיהיה בעבורך מה שתרצי ממנו להיות" הוא מגלגל את המילים ומוסיף:"אהובתי". אני בתגובה מתקרבת ומנשקת את שתי קרניו האדירות. "גם
אני. גם אני" אני אומרת בקול שלא נשמע. ושנינו עומדים כך כמה רגעים. הוא יושב
על הקרקע, אני עומדת ופניי קרובות לקרניו (אפילו בעודו יושב, גובהו אדיר) ואילו
ראשו מופנה מעלה – לעבר השמיים, השמש הסגרירית ואליי. עיניו עצומות ופניו ערגת אין קץ. אפילו אני לא יודעת למה. אולי לקו האופק האחרון. ציפייה שחולפת בראשי עם נדידת קווי האוטובוס בעורקי הדרכים המפותלים והמאירים כגחליליות בלילות.


 


הדממה יפה אולם אני חייבת לשאול:"האם מאחורי עיניך העצומות אתה רואה את גלי הים של אטלנטיס?" "כן ולא" הוא משיב בקול חולמני. "אני רואה את אטלנטיס ועם זאת את כל גלי הים באשר הינם. כולם אחד." "חושב שתוכל ללכת עליו פעם? על קו האופק, מתנדנד כלוליין רב חן?". "אם כן, בטוח אקח אותך עמי. זוהי חוויה של פעם בחיים. לא כדאי להחמיץ." "לא." אני מסכימה. "סיכוי של אחד למיליון." מילותיי ציטוט מספר אהוב.


הוא פוקח עיניו ומביט בי. הן תערובת של פליאת אין קץ וחוכמה זקנה מדי. "חושב שיצליח לנו הסיכוי הזה של אחד למיליון?" אני שואלת חצי מחייכת, חצי רצינית, את הנביא הזה שנהפך להיות. "אין סיבה שלא" הוא אומר בחיוך רחב, בוהק ומשועשע. שפת גופו לא עוד שבויה בערפילי החיזיון וכעת היא קלילה ומשוחררת. חופשי וקליל. עדיין קצת פראי. "אין סיבה שלא".




נכתב על ידי , 21/5/2013 23:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סינדרלה


היא פוסעת באיטיות,

עטויה במלבושים יפהפיים

וענודה בתכשיטים זוהרים.

גומעת את רגע ניצחונה

מנסה לשמרו בגביש.

אולם שוכחת את עצמה

ומאיצה בעצמה כרגיל.

היא פוסעת לעבר הסף

מוסיקה בלתי נראית

שמנגנת למענה בלבד,

נטווית כקורי עכביש

בין הפנסים המעושנים בצהבהבותם.

היא נכנסת לארמון

הרחובות הם מסדרונות

ואילו המכוניות הם משרתים

שאצים

רצים.

היא פוסעת במסדרונות

בלב רוטט מתקווה.

המוני אנשים מתערבלים

סביבה

בריקוד.

היא מחפשת אותו

בעיניה.

את הנסיך הפרטי שלה

שמיועד רק לה.

היא הולכת כה וכה

לבה צונח כציפור דרור.

עיניה תרות, אובדות.

אבל היא לא מוצאת...

המוסיקה מתגברת

והיא מחוללת.

לבדה.

זרועותיה חובקות את

קומתו של הגבר שאינו בנמצא.

היא רוקדת לצלילי המנגינה

ולצידה הנסיך הפרטי שלה

שקיים רק בדמיונה.

המנגינה דועכת לאיטה.

מתחילה לנגן מחדש

לחיים אחרים, זרים.

היא מטיילת מעט בארמון

ובגנים, נהנית מרגעי החסד

האחרונים, הטבעיים.

היא עוזבת את הארמון.

נוסעת משם כמה שיותר רחוק.

היא מגיעה לביתה

ובלבה שממה.

היא מתפשטת מהמלבושים

ומסירה את העדיים המתכתיים.

היא לובשת בגדים רגילים

והכוכבים בעיניה כבים.

היא מטיילת ברחובות

אפופי החשכה

עם כלבה.

מוקפת בבועת דממה.

וכך חייה נמשכים

עד הפעם הבאה.

הפעם הבאה

בה הלבנה תהיה מלאה

ודקירות הכוכבים

יזילו דם אמיתי.

אזי המלבושים יוצאו מארונם,

התכשיטים יוצאו מתיבתם

ומהארון תצא

נסיכה.

נסיכה אמיתית ויפהפייה.

בכל פעם היא תרחף

על קצות האשליות

בכל פעם תמהר לנשף

שנערך בלעדיה

בכל פעם תחפש

את נסיך הלבבות.

וכך היא ממשיכה

לאין קץ.

בכל פעם בה הלבנה במילואה

מופיעה נסיכה.

ובכל פעם בה היא נעלמה

מגיעה האישה.

זהו ייעודה.

ועליו היא חושבת

עת היא נוסעת בחזרה

לביתה

אוספת את רסיסי אשליותיה

הפזורים סביבה.

היא מחברת אותם זה לזה

בחמלה צרופה ולקראת הסוף

כמעט

שלא מבחינים

בקווים הדקיקים, העכבישיים

של השברים.

ומתגלה לעיני הרואה

זר פרחים

צרור של אשליות.

כואבות לא פחות מצרור

של

יריות.

היא שומרת אותם בקפידה

מהדקת בחיבה אל חזה.

בכל ירח מלא

הם נשברים

כמוהו נפרסים לפרוסות אכזריות.

ובכל פעם היא מדביקה אותם

בנטיפי התקווה של לבבה.

זו דרכה של הנסיכה.

במשך לילה אחד להיות נסיכה

המקושטת בזר פורח של אשליות צבועות

ובמשך שאר הימים להיות אישה רגילה.

וכך היא שואפת את ניחוח 

ההזיות האבודות

ומהדקת  את פרחיה

היחידים

בדרכה אל הנשף

בו תרקוד לבדה

וסביבה בועת בדידות

שבירה.

 

*ככה אני מרגישה עכשיו. כאילו אני חוזרת מנשף שלא היה מיועד לי. אני חוזרת הבייתה בסוף יציאה, פושטת את הבגדים היפים יותר, את הסנדלים המקושטים והתכשיטים וחוזרת להוויה הרגילה והיומיומית שלי. כאילו כלום לא קרה. ואולי כלום באמת לא קרה ולא יקרה עוד. השיר עצמו נכתב סביבות 2009 ופורסם קודם ב"במה חדשה".  

נכתב על ידי , 19/5/2013 23:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , יצירתיות , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHorizon Lady אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Horizon Lady ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)