לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The walls are inside your head


בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה).

Avatarכינוי: 

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2012    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

7/2012

Home?


Sometimes, as Frodo said in The Return of the King, and which I'm pretty
sure was not in the book, there is no way back. It wasn't in the book,
but I don't mind it. I think the movie was a fine one. Also,
I'm a great admirer of the books and I still love the movies very much. I
don't mind there were some new dialogus and that Pippin got Merry's
phrases or what not. The third movie just speaks directly to my heart and I can do nothing but listen. I watched it many
times and at each stage of my life I discovered some new t                                                .                                                      



Now it seems that the theme for me is loss. The loss of innocence, of security,
of safe heaven, simply put, the loss of home which you fought so hard
for, and at last you discover it isn't really meant for you. That
somehow the fighting bacame a war not to protect the things you care for
but simply to survive. There are things that cannot be undone, not
fully forgiven for either, not if the guilty don't admit their
wrong doing or ask for forgivness. The Jedue-Christian truth of forgiving
and loving no matter what was done to you is just a preaching to
participate in Stocholm's Syndrom in some cases, in my opinion.



One of the other truths is that there are crimes of behaviour, of the soul and
emotion. I lived like this, in such circumstances my whole
life and some other life experience were added to my emotional burdens,
to the cross of my soul. The simple truth is (which is never simple) is
that I have no reall home nowdays, I have a house but no more.



There is no way back for me, and the people I wish to forgive don't ackwanoldge
their guilt toward me, nor desire my forgivness. All this was the
process of slow dribling years and of anger and pain and tears. This is
the culmination of my life so far, the abandoned home, the stonefaced
parents of mine. I anticipated exactly this for some years now. I always
knew we would end in a blazing row, on my angry leaving and all
covering chilling  silence. I just did not expect it to happen
now, these weeks just before my 22 birthday.



I would be 22 at midnight. All I'm capable of doing is reflecting upon my past and embrace more closely my solitude while my father watches the TV in the next room. One of the facets of lonliness is being surrounded with people you love, family members that don't see you nor really look into your eyes. I look at them and with all the yearning of my heart and wish to be loved back. And maybe I am, in their own sick twisted way, but I am not loved as I deserve. My parents's love for me always came with a nice little price tag. I tried all my life so very hard to satisfy them, to excell in everything I did yet I never succeeded. I'm coming to the realization that I never would. Every success is quickly overlooked, every deed that does not fulfil their expectation of me is always criticized and remembered. Nothing I will ever do will be good enough in their eyes.



I got my own emotional scars from all of this, more then I would like to remember. The only good thing that fruited from the Greece tragedy that is my family life is that I would always cherish kindness, empathy, compassion, friendship and love above all else. I try as much as I can to give it to anyone who needs it even if it isn't always mutual. I know all too well the price of life without much of any of these emotions.
נכתב על ידי , 29/7/2012 22:52  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כנסים והבנות


הייתי אתמול בכנס סייעות מטעם עיריית ת"א. המארגנים התחילו עם כיבוד והסברים כלליים על טיב העבודה, על הדרישות ועם תשבוחות לעירייה (לזה דווקא האמנתי. נשמע שיש להם חיים נהדרים). מאוחר יותר התחלקנו לקבוצות וכל אחד הציג את עצמו עם פריט מסוים מהתיק. פה רצוי לומר, שעם כל הכבוד להעדפה מתקנת את הגברים ניתן היה לספור על יד אחת, אבל הערכתי הכנה נתונה לאלו שבכלל הגיעו. כאשר ישבנו במעגל והתבקשנו להציג את עצמנו, חשתי שהיה לי יותר קל לקום, להציג את עצמי ולהודות בתמכרות לאלכוהוליזם מדומיין אבל התחושה הזו עברה מהר. כך גיליתי שכמעט כל חברותיי לקבוצה הן נשואות עם ילדים. לומר שהרגשתי במיעוט תהיה המעטה דמוגרפית.

 

הנשים בקבוצה סיפרו על הילדים שלהן וכיצד האמהות שינתה אות חייהן וזו הסיבה שהן מתאימות לעבודת הסייעות. לא יכולתי להתווכח עם כך אבל חשבתי שאחדות מהסיבות שבגינן אני רוצה להיות סייעת (להציל רטרואקטיבית את הילדה הפנימית שבי ולמנוע את הניכור והבדידות שאני חוויתי כילדה מילדים אחרים) לא יהיו הולמות בפורום הזה. אני יודעת שלמרות רצוני בילדים יקח לי לפחות כמה שנים טובות עד שהשדים הפנימיים שלי ימוגרו. מאוחר יותר במסגרת הקבוצה היו דיונים שבדקו את יכולת העבודה שלנו בצוות, התמודדות עם בעיות ואת גישתנו כלפי המין האנושי באופן כללי.

 

באמצע היום הייתה הפסקה, עם סנדוויצ'ים ושתייה קלה. העפתי מבט על מגוון המיצים והקדשתי מחשבה נוגה לכך שאם היה אלכוהול מכל סוג שהוא, הייתי יכולה לתחוב שני בקבוקים מתחת לבתי השחי ולהסתלק בקול תרועה רמה, כמו בהמות של בולגקוב. לא היה אלכוהול ואני הדחקתי את הנטיות האנרכיסטיות שלי עד הפעם הבאה. הסימולציה הבאה אחרי ההפסקה הייתה לא רעה. היה דיון בקבוצות קטנות, העליתי רעיון מוצלח וגיליתי שאני שונאת להידחק לפינה ע"י אנשים שמדברים יותר ממני. התיעוב הזה לא חדש אולם הדבר המעניין היה שהפעם גם השתתפתי מספר פעמים בדיון הפרטי ודיברתי לכל הקבוצה פעמיים. החידוש הגדול ביום הזה הוא שלא באמת פחדתי. נלחצתי קצת והיססתי לפני שדיברתי אבל לא חשתי את הבעתה הרגילה לפני דיבור עם אנשים זרים בפורום גדול. הייתי עצבנית קצת, אבל סה"כ נראה לי שהתמודדתי היטב עם האתגרים החברתיים של היום.

 

ישבתי שם וחשתי בעיקר את חוסר ההתאמה שלי לנשים הנוכחות עם קורטוב קל של ציניות אולם בלי פחד או חוסר נוחות. נזכרתי בסימולציית שירות הלקוחות של ביפר\ישראכרט עם לקוח עצבני (כלומר קהל היעד הממוצע) וזו לא הייתה חוויה נעימה, גם אם לא טראומטית. היום הזה של הסייעות דווקא עבר בצורה נעימה ומעודדת למדי. נהנתי מהדיונים והבנתי את ההבנה הפשוטה מאד והקלישאתית, ש"כן באמת צריך ללכת למקום שבו מעוניינים לעבוד". זה עוזר לשמור על איכות החיים הנפשית ומונע מיזנתרופיה אוניברסאלית.

 

דבר אחר שהבנתי הוא בגלל שהלימודים מתחדשים בסתיו, גם אם יקבלו אותי לעבוד כסייעת, אני לא אוכל להתחייב לכך. אולי בעוד שנתיים אבל עד אז כנראה שכבר פשוט אוציא תעודת הוראה. אש הלימוד בוערת בעצמותיי. הייתי בכנות רוצה להמשיך במסורת הסוקראטית העתיקה של השחתת הנפש הרכה של הנוער עם יותר מדי ידע (ואולי גם עם דברים אחרים ). אני רוצה לפתוח את מוחות התלמידים שלי לעולמות אחרים, למסדרונות של ידע, לפלאי היקום. אולי בעצם עדיף שאקח אותם לסיבוב בטרדיס ואגמור עניין...

נכתב על ידי , 25/7/2012 13:28  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אודיסאה אחרת\קוואפיס


אודיסאה אחרת\קוואפיס

אודיסאה אחרת, אולי ארוכה יותר
מזו הראשונה, אבל, אבוי,
בלי הקסמטרים ובלא הומרוס.
צר הוא בית אבותינו
צרה עיר הולדתנו
איתקה כולה צרה.
עדנתו של טלמכוס, נאמנותה
של פנלופה, זקנת האב,
הרעים המסורים, אהבת
העם הטוב.
המנוחה הנעימה בביתך פנימה
חדרו כקרני שמחה
בלב הספן.
וכמו הקרניים דעכו גם הם.
הצמא למרחה בתעורר בו,
הוא שנא את רוחות היבשה.
רוחות הרפאים של הספרייה
טרדו בלילות את שנתו.
הוא התמלא בתאוות המסעות
בעינוגי ההגעה עם שחר
אל נמלים לא נודעים עד כה,
שכה מפעים להטיל בם עוגן.
עדנתו של טלמכוס, נאמנותה
של פנלופה, זקנת האב,
הרעים המסורים, אהבת העם הטוב.
השלווה והמנוחה שבבית
הוגיעוהו כליל.
נסע.
ובעוד מטשטשים אט אט חופי איתקה
הוא פנה מערבה, לעבר
ארץ האיברים ועמודי הרקלס,
הרחק מימיהם של האכאיים.
רוח חיים נעורה בו,
כמו השיל אזיקים כבדים,
שקשרוהו אל עולמו המוכר,
ולבו ההרפתקני
ידע שמחה צוננת, משוללת אהבה.
נכתב על ידי , 20/7/2012 14:05  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , יצירתיות , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHorizon Lady אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Horizon Lady ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)