לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

The walls are inside your head


בלוג על החיים, על המוות והדרכים שבינהם. ובנימה פחות דרמטית, בלוג על חיי (כי נרקיסיזם זו לא מילה גסה), יכלול טקסטים ספרותיים שלי ושל אחרים, ביקורות סרטים\ספרים ובערך כל דבר אחר (חוץ ממתכוני בישול. זה לא בלוג מהסוג הזה).

Avatarכינוי: 

בת: 34





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2012    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

8/2012

איים


אי האגם איניספרי\ייטס

אקום לי ואלך, אלך לאיניספרי,
ושם אבנה בקתה מחומר וזרדים,
תשע שורות שעועית, כוורת הומייה,
במערה היער לבדי.

ושם אדע שלווה, שלווה יורדת אט,
נוטפת מצעיפי בוקר למקום צרצר שר;
שם זוהר בחצות ויקוד סגול ביום,
והערב מלא כנפיים של ציפור.

אקום לי ואלך, כי יום וליל תמיד
אני שומע מי אגם מלחכים חופים;
עומד על אם הדרך, על אפר מרצפות,
אני שומע את קולם בתוך לבי.

הייתי אמורה לשים את השיר הזה בשפת המקור, כמו כל אוהב ספרות שיודע מספר לשונות אבל בחרתי שלא. דווקא התרגום של השיר הזה לעברית (שקראתי אותו גם מספר פעמים באנגלית) הוא זה שמהדהד בתוכי ברגעים שונים. אחד מהרגעים הללו הוא התחלת העבודה או היציאה ממנה. כאשר יש לי משמרות בוקר ואני נוסעת באוטובוס בחמש וחצי בבוקר, האור מסביב אפרסק-פנינה, רחובות ר"ג-ת"א ריקים והעולם נראה בודד יותר, ריק יותר ורך יותר. העולם נראה עדין יותר בדממה היחסית, לפני השמש הקופחת, האנשים שממהרים בחייהם וההתחלה הרשמית של משאות היום.

 כאשר יש לי זמן לפני תחילת המשמרת אני יושבת בכרמלית (שם מגניב לתחנת אוטובוסים) ומתבוננת בתוגה משולבת בתאוות נדודים ובקורטוב בריא של רצון לברוח מהעבודה והלחץ, באוטובוסים שיוצאים לערים אחרות. אני רוצה לעלות עליהם וללכת לאיבוד בערים אחרות, למרות שכרגע יש מעט ערים בגוש דן שלא הספקתי להכיר. אני יושבת בתחנה, מודדת את הזמן לפני תחילת המשמרת ומתבוננת בערגה באוטובוסים כמו שהייתי מתבוננת בנמל ההוא. בבאותו זמן שהמחשבות הללו חולפות בי, אני אומרת לעצמי שאני לא יכולה לבסס את כל חיי על רצון לברוח, על רצון להיות במקום אחר, דבר שנראה שדי מניע את חיי. אבל אין לי הרבה זמן לרטרוספקטיבה כי המשמרות מתחילות תמיד מוקדם מכפי שהייתי רוצה, אז אני צריכה ליישר את כתפיי, לחשוק את שיניי ולעשות את העבודה שלפניי. גם אם זה לא קל, גם אם זה קשה, מפחיד, מלחיץ ומאיים.

העבודה עצמה היא שילוב של מרכזייה ומודיעין. מצפים מאיתנו שנדע הכל, נעשה את העבודה במהירות וביעילות ולא משלמים לנו מספיק על הצעקות מהאורחים והלחץ הכללי כרוך בתפעול רשת המידע של כל המלון. לפעמים אני תוהה איך לעזאזל בן אדם כמוני הגיע לעבודה כזו, עם הביישנות שלי והלחץ הכללי... אולי מזוכיזם, אולי רצון כללי להצליח בעבודה שלא בהכרח מתאימה לי בתור אנדרדוג...העבודה כן מתאימה לי בגלל השפות והשירותיות הכללית שטמונה בי: "כן אדוני, תודה גברתי, איך אפשר לעזור, בבקשה, סליחה..." לפעמים נראה שאלו המילים היחידות שידעתי כל חיי, גם בקרב המשפחה, בייחוד בקרב המשפחה. תמיד הייתי ענווה, נכנעת, צייתנית, הרכנתי ראש בזמן שבעטו בי מטאפורית או ליטפו את ראשי כראש כלב טוב. אני כועסת על כך לפעמים כי זה לא אני. אני לא כנועה או צייתנית, קל לי להיות אבל בפנים אני אחרת. ויש לי פעמים מעטות, מעטות מאד, להראות את הדומיננטיות שבי, את המנהיגות, את הסמכותיות ואת השליטה שיש בי, עמוק מתחת לפני השטח. אני עובדת שם, מתרפסת ומנומסת, מנסה לעשות הכל בבת אחת ומנסה לשכנע את עצמי שאני לא רק עוד בורג אחד במערכת שנדפק כדי שיעשה את תפקידו כמו שצריך.

 אני מקנאת באחי לפעמים (יותר מלפעמים) על כך שבחר בדרך חיים שבה הוא לא מתרפס בפני שום איש, על כך שבחר בעבודות בהן האינטרקציה שלו עם אנשים לא כוללת הרכנת ראש, ציות שקט ובליעת גאווה עצמית. אני מקנאת בכך שבחר לחיות מחוץ למערכת, לא לציית לכללים המקובלים, חיי חופש מסוימים. אני תוהה מה חייו ובחירותיו מעידים עליי? האם אני גרועה ממנו בכך שבחרתי בדרך המקובלת, זו שפרוסט לא בחר בה? הדרך הזו היא לא רק עבודה נורמלית אלא גם עתיד נורמלי: בעל, ילדים, קריירה מספקת, מספר חתולים, ספרייה גדולה בכמה שפות, אלכוהול בארון הרחק מהישג ידי הילדים ומדריכי טיולים. אני רוצה בעתידי חיי משפחה נורמליים, בריאים, עם הרבה חום ואהבה.

 אולם יש חיים אחרים אותם אני מקווה לבנות עד אז: חיים בהם לא אחיה בבית אלא עם בן זוג בדירה. שנינו נעבוד ונלמד, אני אבשל מזונות מהירים, הוא ישטוף כלים, שנינו נתלה כביסה ויהיה טוב. יהיו ימים אפורים, בהם שנינו נהיה מותשים מעבודה או מלימודים או שדברים אחרים ישפיעו אבל האפרוריות לעולם לא תופנה כלפי האחר. ויהיו ימים של כתום מתפוצץ של זיקוקי די נור, ורוד מסטיק לערבים של יינות, ירוק לצמיחה איטית, כחול לשלוות האוקיינוסים בשינה עמוקה, חום אדמתי לטיולים ואדום לתשוקה. אלו יהיו חיים רגילים, בלי נסיכות, אבירים, נסיכים ואבירות, בלי אגדות והבטחות שנזרות לרוח. רק חיים מוצקים של כאן ועכשיו, גרביים מתחת למיטה, צחצוח שיניים בבוקר ומספר בקבוקי בירה ריקים ליד הפח בסופי השבוע. החיים הללו הם שילוב של פנטזיה ומשאת לב, של ניסיון חיים, של חלומות שנבנו עבור שניים אבל נהגו ע"י אחד, של מגדלים פורחים באוויר ואמונה עיקשת בחיים טובים ובריאים.

אני עובדת וברגעים בין לבין בין שיחות הטלפון ההיסטריות אני טווה מחשבות, תקוות, מתעכבת ומנסה ליישר דאגות. אני הולכת במסדרונות הארוכים והחמים של מתחם העובדים בבית המלון והמינוטאור שבי מקבל את פניהם כפני מכרים ותיקים. ברחבי העבודה יש הדים שלו בי, כמו למשל כאשר אני עולה מספר קומות במדרגות העובדים, מסוקרנת ממה שיש שם למעלה. או כאשר אני מבצעת את עבודתי הלחוצה וקולו התמים לוחש בי "הם בוודאי מאד אמיצים לחיות בכל כך הרבה מסדרונות ארוכים..." ואני משיבה בהיסוס "כן, אנחנו בוודאי מאד אמיצים לחיות כך". יש בעבודה הזו כל כך הרבה דברים ללמוד, כל כך הרבה אתגרים לפחדים בי. כמו לדבר במירס, לדבר בקול רם וסמכותי, ליזום, לברר, ליזום שיחות... ויחד עם זאת, אני צריכה להתמודד עם עומס הציפיות העצמיות שלי, הפחד מלהיכשל, הפחד מלהיות מובכת ומושפלת עד עפר בשל היותי חדשה, הפחד מלהיות ללעג. שום דבר מזה לא קל. אני מלהטטת בין דברים כה רבים. ואז, כשאני יוצאת ממשמרת בתשע בערב, לפתע לשמאלי אני מריחה ריח של דשא קצור, מתוק וחריף. וזה לא הופך את הכל לשווה, או מפחית את הלחץ או כל קלישאה אחרת, אבל זה כן מזכיר שיש עוד דברים בחיים, גם אם הם קצת מרוחקים עכשיו.  
  
נכתב על ידי , 15/8/2012 11:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



קירות


"נשמע שמגיעות לך ברכות" הוא אמר ברכות, ישבנו על הדשא מחוץ למבוך, אני נשענתי בנוחות על הקיר עם הגב, הוא ישב ישיבת לוטוס חמורת סבר מולי, סטייל סידהרתה בנעוריו, בבירור לא נינוח כמוני מהשימוש האגבי בבית כלאנו. 


"אכן" הנהנתי לאות הסכמה, "מציינים יום הולדת וכל זה, אתה יודע איך זה..." הסתכלתי עליו כשאמרתי זאת ולא ראיתי הבנה בעיניו שנשארו חסרות הבעה. נזכרתי בחדות סכינית שלפני יושב יצור שמנה את הזמן דרך תנועת הצללים, שאף פעם לא זכה לחיים בהם יום הולדתו נחגג. תהיתי אם בכלל ידע את תאריך הולדתו והבנתי שהסבירות לכך לא הייתה גבוהה.


בזמן שהתבוננתי בו וניתחתי את המצב הוא בתורו הפנה את מבטו חמור הסבר ושפתיו הקפוצות לעבר הנמל. הוא שלט טוב יותר בהבעות פניו כעת בנוכחותי, נמנע מלחשוף רגשות מיותרים ואפילו זנבו לא הפגין את הרגשות הראשוניים ביותר. הצטערתי על כך שנאלץ לשים מסכה על פניו, גם בנוכחותי. המחשבה על כך שפנים אנושיות יהיו מודבקות לפניו של המינוטאור שלי (אבל לא בבעלותי מיהרתי להוסיף בחופזה) הייתה גרוטסקית ומזוויעה. הוא אף פעם לא היה ולא יהיה אנושי ואהבתי אותו כולו, מקצות פרסותיו ועד קרניו המבריקות. בפניי מעולם לא היה לו צורך להסתתר בצללים. כעת, מהתבוננות בקרות השיש של תוויי פניו, פחדתי שהוא יסתתר בפניי גם באור השמש.


בעודו מופנה לנמל ועם מבט מרוחק בעיניו, בלא להתבונן בי הוא אמר:"יותר אנשים חגגו את מותי מאשר את חיי, הודות להרואיזם השחצני של תזאוס שדאג להפוך את יום מותי לחג לאומי. האין זה משעשע שתאריך הולדתי מעולם לא נחגג אולם יום מותי הוא פסטיבל לאומי?" ובדברו כך שפתיו התעקלו בחיוך שאחז שעשוע מר. "ילדים מתחפשים לתזאוס עם גלימות וחרבות עץ, הילדות לאריאדנה עם סלילי חוטים בידיהן בעוד הבנים רודפים אחר כל אלו ששונים מהם, הילדים הדחויים, המגמגמים, עם הרגל הקלוטה, היציבה המשתופפת מפחד ישן, כל אלו שכבר כל כך התרגלו להידחות עד שהם כבר מקבלים את גורלם בפאטאליזם קורבני כאשר ביום מותי-חגי באים הבנים האחרים ומכים בהם עם חרבות הצעצוע שלהם. איזה שעשוע! חה, חה, חה..." והזעם הכבוש מתפרץ כקצף בעיניו הכחולות.


הבעתו מיוסרת בגלוי וחשופה עד כאב בעודו מפנה את הראש אליי ואומר בהשתנקות, עם עצירות, בייסורים איטיים: "ילדים מוכים הם המורשת שלי ביום החג היחידי הקשור בי. הבנים מחקים את תזאוס ורודפים אחר כל האי רצויים בחברתם, בלי לעצור אפילו לרגע להתבונן בעינהם ולראות בני אדם...זה כל מה שזוכרים ממני, מפלצת שהומתה כגמולה וגיבור אציל נפש. אני מודה, עשיתי מספר דברים נוראיים באותם חיים, אבל שום דבר אשר היה בשליטתי. רציתי להחזיר את הבגדים לבעליהם החוקיים... רציתי להפסיק לברוח מעצמי..." וכאן קולו נסדק. בעודו אומר את שני המשפטים האחרונים ידיו, עם זרועותיו המשורגות שרירים וורידים כחולים כגפני יין על פני עורו האדמדמם כאדמת חימר עשירה, התעוותו ונעו בבקשת רחמים קבצנית, בתנועת "מיאה קולפה" אילמת זועקת בנואשותה.


ראשו היה מורכן וקרניו פנו קדימה כך שבלא משים גירדו מעט את הטיח מקירות הכלא. ידעתי שבנסיבות אחרות הוא היה קופץ ומזיז את קרניו ממיקומם אבל כעת הוא היה רדוף אשמה מדי. ידעתי שהוא שנא לגעת בכלא בגלל שזה הזכיר לו מי ומה היה, אולם אולי הפעם הוא חשב שזיכרון הרדיפה, זיכרון החטא ועונשו, מותו, מגיעים לו. סוג חשיבה כזה היה מבין הדברים הבודדים שלא אהבתי בו, שצרמו לי ביישותו היפהפייה. הוא עשה דברים שאינו גאה בהם, אולם באותו זמן הם גם היו מחוץ לטווח שליטתו. הוא מעולם לא סלח לעצמו על כך וחוט האשמה התמידית התפתל במבוכי מחשבתו תמיד. שיערתי שמינוס השאיר אותו שם כברכת פרידה לעגנית אחרונה כלפי בן דמו. ובאותו רגע שנאתי את העולם בלהט בוער על כל מה שנעשה לו, על כל מה שנצרב בו כדי שיתבונן בעצמו במראה כמפלצת חסרת זכות קיום ולא כמינוטאור.


הרגעים עברו ביננו, שנינו נשארנו דוממים, כל אחד מאיתנו שתק בנבכי מחשבותיו. ידעתי את טיב מחשבותיו, את שבעת מדורי הגיהנום של אשמתו, של שנאתו העצמית, של בושתו, של חוסר האונים שלו כלפי עברו והשם שנקשר לו. החלטתי לתת דרור לרחשי לבי ואמרתי בלהט: "אני שונאת את העולם על מה שעולל לך! על האשמה הבלתי נגמרת שאתה עוטה כגלימה, על שריטות הקוצים שאתה מעביר בבשרך כסימון על כל אשמה חדשה שנואשת לכפרה. ובעיקר אני שונאת את זה שבימים אפלים כאשר הרוח הרעה שורה עליך, אתה מקבל את גזירת העולם לגביך, גזירת מינוס, פסיפאה ותזאוס לגבי מה שאינך. אינך אמור לשאת כל זאת... זה יותר מדי לאדם אחד..." וכאן תור קולי להישבר. "אבל את שוכחת שאיני אדם..." עונה לי קולו של בן מינוס באירוניה מרירה ומלאת לעג עצמי.


טלטלתי בתסכול את ראשי. לפעמים נראה שבן פסיפאה היה נחוש מדי בדעתו לשנוא את עצמו עד יימוט העולם ויהי מה. פר עקשן... החלטתי לנסות שוב. קמתי בעודי נעזרת בקיר, התהלכתי קצת כדי להחזיר תחושה לרגליי ופניתי לקצה הצוק, ממנו השתקף המפרץ בצורה הטובה ביותר. עמדתי שם ומקץ רגע קראתי למיני שיבוא לעמוד לצדי, הוא סירב בהתחלה, נחוש בסירובו לצאת ממעגל רוחו אולם כשראה שאני נחושה לא פחות ממנו התרצה וקם. הוא נעמד לצדי והפנה מבט שואל, הנהנתי קלות ובתנועה גרנדיוזית החוותי כלפי הנמל, הים והאדמות שהשתרעו מימננו ומשמאלנו.


"יום אחד כל זה יהיה שלך" אמרתי בגדלות קומית, רפארנס לסרט נעורים. בתגובה לכך הבעתו של המינוטאור התקשחה, הוא לא היה במצב רוח לבדיחות ומשחקים. נבהלתי שמא אאבד את הרגע בו עוד אוכל לשנות את דעתו, להכניס קצת היגיון בריא בראשו הקרני ולכן מיהרתי להמשיך לדבר בעוד קולי נהיה רציני: "הבט סביבך, מינוטאור. הבט בעולם הזה, בים, באדמות, בספינות, בזהוב השמש ובירק העסיס של הדשא... זהו עולם חדש ואלו הם חיים חדשים. פקח עיניך בפנים וצא מקירות המבוך שבנויים מלבני שנאה ותיעוב עצמיים, בושה, פחד, אשמה, חרדה, הלקאה עצמית ומחוברים ע"י הטיט של הסכמתך עם כל אלו. יש רבים אשר היו רוצים להשאיר אותך בפנים, כלוא בתוך עצמך, אבוד בינות אפלת העיוורון העצמי. מינוס, פסיפאה, תזאוס, אפילו אריאדנה ורבבות אנשים שמבלי להכירך כבר הניפו את אגודליהם מטה בקביעת הדין. אולם ממתי אתה מחויב להם? כי אתה מסכים איתם? כי זו דרכך להעניש את עצמך? זה אתה, מינוטאור. אתה מכיר את חייך טוב מהם וזכותך לצאת לחופשי אחרי שריצית את עונשך".


נעצרתי כי לקחת עוד נשימה ארוכה והמינוטאור מלמל משהו שנשמע כמו "לנצח" בעוד ראשו מורכן. כאן הושטתי ידיי, שמתי אותן על צדי פניו והכרחתי אותו להתבונן בי. "על כל חטא שאולי ביצעת, על כל אשמה שאולי הוחתמה בך עם ברזל מלובן, על כל כאב שאתה נושא, כיפר המוות. אתה מתת באותם חיים בהם ביצעת אותם דברים. מינוס ותזאוס רודפים אותך כעת רק במחשבותיך. חייך הקודמים נשרו ממך ומתו במבוך ההוא, בינות צלליך האהובים. ומדוע בכלל אהבת את הצללים? אבל הבעיה היא שאתה נושא את הצללים ההם איתך כגלימה, כשרשרת עלי סתיו. הגיע הזמן להסיר אותם מעליך, בן נפשי. זהו עולם חדש ואתה יכול להיות חדש בו, טוב יותר, למוד ניסיון וצלקות אבל עם עיניים פקוחות למחר".


סיימתי את הנאום הקצר והמאולתר שלי, הסרתי בעדינות את ידיי מפניו והחזרתי מבטי לנמל. בכוונה רבה לא התבוננתי בו, ניסיתי לתת לו את הפרטיות לעכל את דבריי, בכל לבי קיוויתי שמשהו מהם יטמע ויפיג את אשמותיו. בסופו של מה שנראה כצעידה נפשית ארוכה הוא טלטל ראשו כמו כדי לגרש ענן מטאפורי, הושיט ידו לעברי ושילב את אצבעותיו באצבעותיי. העפתי לעברו מבט ופניו נראו צלולות מכפי שנראו זה זמן רב.


בהיסוס ובנימה מלאת ערגה הוא אמר: "יהיה נחמד לעלות על אחת מספינות ההן שם למטה ולהפליג. יש כל כך הרבה שעוד הייתי רוצה לראות, למצוא אולי עוד מינוטאורים כמוני. לא יתכן שאני היחידי מבני מיני. אפילו אני לא עד כדי כך אגוצנטרי כדי לחשוב זאת". משפט אחרון זה נאמר בחיוך קל, הראשון שנראה אמיתי בפגישה הזו ושנגע בעיניו. חייכתי ואמרתי "העולם הוא הצדפה שלך, בן דמי" ובתגובה לכך הופיעה הבעה כה מרוכזת עד שהייתה קומית על פניו, "האם אני בכלל אוהב צדפות...?" תהה המינוטאור בקול רם. צחקתי למראה הבעתו הנבוכה מעט וחשבתי בשמחה על כל הדברים שיש לו עוד לגלות. היה במחשבה זו גם צער, כי ידעתי עד כמה העולם אכזר אבל קיוויתי שבן מינוס ונרצח תזאוס ידע להתמודד עם כך, השנים עשר ידעו שהיה לו בכך ניסיון די והותר, שמספיק לכמה גלגולי חיים.



המינטאור התחיל לדבר וקטע את שרעפיי העצובים מעט. הוא התיישב בקצה הצוק, טלטל בשמחה את רגליו על פני התהום והתחיל לספר לי את תוכניות המסע שלו בעוד חיוך רחב פרוש על פניו. חייכתי באושר למראהו, התיישבתי לצדו ושרטטתי מפות ודרכים חדשות על האדמה האדומה והרכה ביננו.



נכתב על ידי , 2/8/2012 16:57  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , יצירתיות , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לHorizon Lady אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Horizon Lady ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)