The walls are inside your head

 הורות. ילדים. למילים הללו יש משמעות לעברי ולעתידי וכרגע שניהם שזורים מדי זה בזה ללא הבדל מובחן מספיק.

אז הנה אני, ב-30 ליולי בת 26, אחרי חמש שנים של תואר ראשון, חיה בבית עם ההורים, בזוגיות יציבה ומאושרת כבר ארבע שנים וקצת, עם תכנון לדירה משותפת, חתול, ילדים וכלב. בסדר הזה. ובאמצע? הורות מתעללת נפשית וסרטן. ההתעללות והסרטן קשורים (איך לא?) לאמי. יש לה הפרעת אישיות נרקיסיסטית וסרטן שחלות בענף הנשי. אמה מתה מזה מוקדם מדי, היא חלתה בזה כמעט מאוחר מדי ואני נשאית של כל זה.

חיי היומיום שלי מלאים בהתמודדות. איתה, עם עצמי, עם העבר ועם העתיד. אני מתכננת להקים משפחה בעתיד ולשם כך מנסה לפענח את זו שלי בעזרת גרפים וחישובים ומתמטיקה רגשית - איפה הם טועים (איפה לא?)? מה הם בכל זאת עשו נכון? מה אסור שיעשה (כל חיי תשובה לכך)? איפה החוזק שלהם (משק בית מעולה, ניקיון מירבי, ארון תרופות מצויד, תבלינים מספקים)? במה אחקה ובמה אשתפר? אלו שאלות רבות והתשובות להן שלי בלבד.

נושא הילדות מורכב עבורי. מצד אחד, הרגשתי חיבה ועניין מהוריי ומצד שני ספגתי בחוסר אונים התקפי זעם ופחדתי עד עמקי נשמתי. אולצתי לקחת אחריות בגיל מוקדם מדי על רגשות אמי, למדתי לשקר בשטף על הדברים הקטנים ביותר כדי לא להענש בזעם ודממה, ניסיתי ללמוד לשלוט על כאבי ודמעותיי ובו בעת השתוקקתי עד עמקי נשמתי לאהבת אמי. כשהתחלתי להתבגר הרחיקו איתי ואני התרחקתי ולא ניתן לי לחזור. מאז נפקחו עיניי לשמות והגדרות מדעיות ואני שומרת על איזון מתוח.

ובאמצע? אני מנסה לפענח את רגשותיי האמביוולנטיים כלפי ילדות באשר היא. אני נכנסת לחנויות צעצועים לילדים במטרה מעורפלת - לקנות בובת פרווה או ברבי לעצמי? לקנות בובת תינוק לאמי כדי להביע חיבה, דאגה, מחשבה, פחד או פיוס? את מי אני רוצה לרצות ולפצות? את עצמי או אותה? היא חוותה ילדות עשוקה ומרה ברוסיה והעניקה בתורה גם לי אותה. אני אוהבת עד היום בובות ברבי ונסיכות דיסני (גם מתוך זה שגדלתי על הסרטים) באדיקות של בת 13 שמעריצה את ג'סטין ביבר. אמי אוהבת עד היום בובות של תינוקות והמתנות שקנתה לי נועדו לפצות על מה שהיא לעולם לא קיבלה ונועדו גם לה. עד היום היא קונה לעצמה בובות חרסינה ואילו אני קונה לעצמי חוברות צביעה עם נסיכות דיסני. אני קונה עבורה, היא קונה עבורי, ועם זאת שתינו מנסות לפצות על חללים פעורים בתוך אנו עצמנו. הדימיון והחוסר בין שתינו טורד את מנוחתי.

ילדותי שלי מכאיבה לי והילדות של ילדיי העתידיים מדאיגה אותי. אני מתקרבת לצד האחר של שנות העשרים שלי ורק בחמש השנים האחרונות התחלתי להבין את ההתעללות הנפשית שחוויתי עד כה. אני עסוקה בלקרוא, לנתח, להבין, להכיל, לקבל, לכעוס, לחמול, לזעום, לכאוב, לקלל, לספוג, לרחם ולעבד. רק בשנים האלו התחלתי להתבגר באמת, לראות את העולם נכוחה, לראות את הוריי בתור מי ומה שהם באמת. ובערך עוד עשר שנים אני אמורה להביא ילדים לעולם. "אמורה" כי השעון הביולוגי הנשי לא מרחם על איש וכי לרחם ולשחלות שלי יש תאריך תפוגה בעוד חמש עשרה שנה. יש גם את הסיבה הפעוטה שאני רוצה ילדים אבל הנושא מפחיד אותי.

עשרים וחמש שנה אני משועבדת לגחמות וצווים של אדם אחד, עוד כמה שנים אשתעבד מרצון לגחמות ולצווים של אדם אחר, גם הוא בשר מבשרי ושנות החופש בין לבין נראות מועטות מדי. וגם... אני יודעת על הורות נכונה רק על דרך השלילה, עוקבת בקפדנות אחרי הוריי ומציינת בפנקס וי בטבלת ה"עשה ואל תעשה". גודלתי על ידי אנשים פגומים מאד שהמרחק בינם לבין הורות אוהבת, תומכת, מקבלת, מכילה, מבינה וחומלת רב מאד. איך אדע לעשות את הדבר הנכון? איך לא אזעם כמו אמי? איך לא אאבד סבלנות כמו אבי? איך אוכל להביט במראה ולא לראות את תווי הפנים של אמי, חיוורים, חדים, עדינים, עצבניים, מתוחים וזועמים משתקפים אליי בחזרה?

ילדיי העתידיים קרובים אליי בזמן מילדותי שלי אבל איך אוכל לקבלם בזרועות פתוחות כאדם בוגר כאשר בתוכי עדיין כלואה ילדה קטנה, תמימה וכואבת שלא מבינה למה מכאיבים לה אבל עדיין משתוקקת לאהבה בדיוק מאלו שעושים לה זאת? איך אוכל להיות ההורה שילדיי האמורפיים צריכים בעוד יחסיי עם הוריי-מעניי-אהוביי עדיין לא פתורים? אני יודעת למי אני רוצה וצריכה להפוך ועם זאת אני גם יודעת מי אני עכשיו ובינתיים תהום פעורה בין שתיהן. וגשר אין.