אל תבקש במילותי,לשבור את שתיקתך.

איך לזוז בין השבילים שרקמו בי השנים , ברדיו שוקע .

להמתיק שוב בשתיקה שוב בדרך הבריחה ושוב זה נוגע

ובלילות , עיניים דומעות .. שפתיים לוחשות אלייך אלייך.

ובימים פנים אל מול פנים אני באמצע החיים ועוד בלעדייך... 

והכביש אינו נגמר , זו הדרך למחר באופק נוגע ...

לו היית את פה איתי לחזק את חולשתי , הייתי רוגע .. 

זה באמת הסוף או שזה רק לרגע ? מה טוב לי אני באמת לא יודעת ,אם טוב בלעדיך אם טוב איתך .. הלוואי והייתי יודעת מה לעשות

הרי ביקשת ממני שקט , אז מה פתאום התקשרת ? באיזה זכות ? עברתי שבוע כאילו מישהו נפטר .. 

נזכרתי בשבוע שהבנתי שאת אינך יותר ולא תהיי .. מה חשבתי לעצמי שהכל לרגע .. אז מתרגלים..

וגם לעובדה שאנחנו כבר לא אני אתרגל ,  אבל אני אוהבת אותך , ואני רוצה שתהיה לצידי .

חזרתי לכתוב כמו ילדה בת 15, לקרוא את הפוסטים שלי של אז ועכשיו יהיה אותו דבר , רק עכשיו אני גדלתי , הבנתי איפה אני עומדת.

פעם אחרונה שהרגשתי ככה היה כשהלכת , ופתאום לא ידעתי מה אני יעשה בלעדייך , ועכשיו אני פשוט אבודה . 

"כמו שהיינו פעם ... " 

העצב השתלט על חיי , אני במצוקה , כבר לא יודעת לכתוב , כבר לא מדברת .

חסרת ביטחון , אף פעם לא הייתי במצב ששנאתי את החיים שלי , ושנאת את השגרה שלי, ועכשיו , זה משתלט עלי .