אל תבקש במילותי,לשבור את שתיקתך.

בתקופה האחרונה הכל מוזר, מרגישה כאילו אני במירוץ נגד הצבא .

להספיק הכל , להספיק להיות שם , ופה , וללכת איתה , ואיתו , כאילו החיים נגמרים , אבל לא ..

אני מתגעגעת אליך יותר מתמיד , אני מקווה שאת עוד מרגישה אותי , למרות שאני מדברת אליך פחות , ופחות כותבת לך , אני מקווה שאת אוהבת אותי , אני בטוחה שהיית מאושרת לדעת שסיימתי בית ספר , ואני מתגייסת תכף , ואני יודעת שאת היית אומרת לי ללכת ללמוד כי צבא זה לא לבנות , את חסרה לי , כלכך .. באלי לחבק אותך ולספר לך ושתאהבי אותי . 

קשה לי כי אני באמת לא יודעת מה לעשות , בפעם הראשונה שאני מחפשת את היציאה מהחלום הזה , ואני לא מצליחה , אני לא מאמינה שזהו , אני במקום אחר מאיפה שעזבת אותי , אני חושבת עליך , ואני רוצה שתראי כמה אני גודלת אבל בפנים אני אותה אחת שהשארת אותה , באותו חדר , באותו פעם ששרנו , וחיינו . 

זו עדיין אותה אחת , שרוצה לשנות את השם , ואותה אחת שרוצה שאמא שלה תהיה מאושרת .. 

נפל לי האסימון .

אני מתגייסת בקרוב , זה נשמע רחוק ולא אמין , אני מרגישה שאני עוד ילדה , ופתאום עוקרים אותי למסגרת הכ"כ גדולה הזאת .