אל תבקש במילותי,לשבור את שתיקתך.

בחיים לא הייתי עצובה ככה, מחר זה מחר , היום שבו אני עוזבת את הקן , את אמא , היום שבו אני ואמא צריכות להתחיל להיות עצמאיות .

אף פעם לא עזבתי אותה ,ואם הייתה לי ברירה לא הייתי עושה את זה אף פעם .

מחר אני עולה על מדים . 

הדמעות כבר יבשות , חלפה לה שנה .. 

ועם זאת הכאב גובר , ואת חסרה .

צליל קולך הדועך מיום ליום ,

המחשבה על שהלכת בלי לומר שלום ..

בכל דקה ביום תהיי איתי בחיי בעצבי ובאהבתי, 

כולם עצובים , זה עומד לקרות. 

כשהייתי קטנה לא דמיינתי את עצמי במדים , ידעתי שזה רחוק , ולא מציאותי, אפילו מחשבות על שירות אחר שתורם למדינה היה לי . 

ועכשיו זה ממש מעבר לפינה , והדמעות עומדות לי כל היום ,המחשבה שלא רצית שאעשה את זה , ושזה לא בשבילי ,המחשבה שאולי אני נכנסת לחודשים של סבל כי אני כזאת , כזאת שלוקח לה זמן להתרגל למצבים חדשים , הידיעה שחברות שלי שאני כל-כך תלוייה בהן לא יהיו ליידי, ואני לא אדבר איתן במהלך התקופה הראשונה מקשה לי את היום יום , אני דוחה את הקניות כי אני מדחיקה את המחשבה ומנסה להעסיק את עצמי בכל מיני שטויות . 

הלוואי וזה היה רחוק .