אל תבקש במילותי,לשבור את שתיקתך.

פתאום אין רגע לעצמי , רגע של מחשבה נקייה. זה לקום בחמש למסדר נקיון, ומחשבה על הבית מחלישה את המצב הרוח באופן תמידי .

"כמה הייתי נותנת כדי לישון בבית " תמיד , וצעקות , וסוג של השפלה , אבל תמיד בראש המחשבה שאני חייבת לעבור את זה, כולן חייבות , הרי זה צבא.

אני לא בנויה להרגיש ג'יפה, ותחושה של נשיות נגמרת ברגע שאת מריחה את עצמך בסופו של יום. וכמה חם וכמה שאלות של "איפה החיים שלי " מסכמות את היום , והשוק הזה שנראה כאילו לא יגמר אף פעם,  ותחושת זמן שהייתה תכונה מצוינת אצלי אבדה , כל יום מרגיש שם כמו שנה.