השבוע שודרה במהדורת החדשות של ערוץ 10 סדרת כתבות של אבי עמית ודסק התחקירים של הערוץ בשם "האוניברסיטה של החיים" שעסקה במצבה (הלא משהו...) של ההשכלה הגבוהה בישראל. אחרי שתי הכתבות הראשונות בסדרה העלתי לדף הפייסבוק שלי פוסטים כתגובה על שתיהן. כעת אני מוצא לנכון לפרסם את הפוסטים הללו גם פה, בבלוג. אני מביא את הפוסטים כלשונן, כפי שפורסמו בפייסבוק:

הכתבה הראשונה: "איך מגיעים עם תואר שני לדוכן סמבוסק?"

(פורסם במקור בפייסבוק ב-7.10 בשעה 00:30)

צפיתי הערב בכתבה המעניינת של אבי עמית והדסק שלו וחשתי צורך עז לשתף אותכם בהרהורי בעקבותיה. אז ככה:

1) תואר בניהול הוא הפיקצייה הגדולה ביותר שיצר המין האנושי (ואני אומר את זה בתור בוגר תואר שכזה, כן?). למה, אתם שואלים? מהסיבה הפשוטה שניהול לא נמנה עם סט התכונות שאותן ניתן ללמד. פשוט מאוד, או שנולדת עם זה או שלא.

2) הנתונים שמופיעים בכתבה נכונים, אלא שלדעתי במציאות המצב הוא אפילו יותר קשה. לדעתי אם יבדקו ימצאו ש-90% מבוגרי התואר הכה מופרך והכה פופולרי שנקרא "כלכלה ומנהל עסקים" לא עוסקים בתחום שקשור ישירות לתואר הזה, משתי סיבות:

א. מי שהולך ללמוד את התואר הזה חי בסרט.
ב. אף אדם שפוי לא ייתן לילד בן 20 ומשהו, שספק אם יום אחד בחיים שלו עבד בעבודה רצינית, לנהל משהו, כל דבר, אפילו מכולת.

3) אנשים שעושים תואר ראשון במשפטים ותואר שני בתקשורת, כמו מוכרת הסמבוסקים החביבה שמרואיינת בכתבה, או כל שילוב אחר של תארים שהקשר ביניהם מופרך (למשל: ביולוגיה ימית ואומנות יפנית, או משהו כזה) הם דוגמה מצויינת למה קוראים לדור שלנו דור דפוק והם מייצגים את אחת הבעיות של הדור הזה: אנשים שמגיעים לגיל בגרות ואין להם מושג מי הם ומה הם. אנשים שפשוט אין להם מושג מה לעשות עם החיים שלהם ובאיזה כיוון ללכת ולכן עושים תארים במגוון תחומים, לפעמים בלי שום היגיון בחיבור ביניהם.

4) אתם יודעים על מה חשבתי כשצפיתי בכתבה? על בוורלי הילס 90210. תשאלו מה הקשר? אז ככה, אנחנו דור שגדל על סדרות טלוויזיה אמריקאיות. כשראינו את ברנדון ודילן מסיימים תואר ושנייה אחר כך כבר מקבלים את הג'וב הכי טוב שיש עם המשכורת הכי גבוהה שאפשר לחשוב עליה האמנו שאלה הם החיים וכך יקרה גם לנו. נתנו לנו לחשוב שהחיים בנויים כמו תסריט של סדרת טלוויזיה. אז מה הפלא שאומרים שאנחנו מפונקים?

לילה טוב

הכתבה השנייה: "ללמוד בחו"ל? צריך יותר אומץ כדי להישאר בארץ"

(פורסם במקור בפייסבוק ב-9.10 ב-15:48)

אתמול בערב שודרה הכתבה השנייה בסדרת הכתבות המצויינת של אבי עמית והדסק שלו על מצב ההשכלה הגבוהה בישראל. כמו לאחר הפרק הראשון גם עכשיו אני חש צורך להגיב על הכתבה (הפוסט הקודם למי שמעוניין: https://www.facebook.com/yogev.weinberg/posts/10201475678946859). אז הנה רשמיי:

1) יש דבר אחד שעלה מן הכתבה הראשונה ומתחדד עוד יותר בכתבה הזאת: הפער בין הרצוי לבין המצוי הוא שורש רוב הבעיות של הדור שלנו. או במילים אחרות, אם אתה חולם חלומות כדאי שתיקח בחשבון שיש גם סיכוי שהם לא יתגשמו. אורון לוי, לא מבין איך נהיה מוסכניק ביסוד המעלה עם שני תארים במנהל עסקים מאוניברסיטאות בארצות הברית. איך באמת? כנראה בגלל שהוא לא מודע עד כמה הוא שקוע בהנחות יסוד שהתקפות שלהן נעה בין מפוקפקות לבין בטלות. 

ראשית כל, התואר הזה הבזוי שנקרא "כלכלה ומנהל עסקים" שעל השגותיי ממנו כתבתי בפוסט הקודם שוב מוכיח כי הוא בלון נפוח ריק מתוכן. שנית, ההנחה המוזרה הזאת שאוניברסיטה בחו"ל בהכרח טובה יותר מהאוניברסיטאות בארץ מעידה על ניתוק מהמציאות וגם על מידה לא מבוטלת של התנשאות, על גבול הביטול העצמי ממש. לא זכור לי ששמה של אוניברסיטת דרום קרולינה נאמר אי פעם בנשימה אחת עם שמות כמו הרוארד, ייל, קולומביה או MIT. העובדה שהיא ממוקמת באותה מדינה בה נמצאות האוניברסיטאות הללו היא פרט טריוויה בדיוק כמו העובדה שאני למדתי באותו תיכון שבו למד הרמטכ"ל (מה זה אומר עלי, שאני איש צבא מפוספס?). האקדמיה הישראלית, חרף אינספור המגרעות שיש בה והקשיים שאיתם היא מתמודדת, היא עדיין במצב מצויין ועדיין נהנית מיוקרה רבה (עדות לכך קיבלנו היום בדמות עוד פרס נובל), ולא פחות חשוב מכך, היא מותאמת לשוק העבודה הישראלי ולהתרחשויות בארץ. מי שלומד בחו"ל ומתקשה למצוא פה עבודה שלא ימהר לקטר.

רק כדי לסגור את הפינה הזאת, אדם ש"לא מוכן להתפשר על משכורת 'רעב' בתחום שלו באזור המרכז" כפי שמוסבר בכתבה ושמעדיף לעבוד במוסך בצפון בזמן שברור שבתחום שלו עיקר העבודה במרכז כנראה שרק אלוהים יכול לעזור לו, וגם זה בספק.

2) גיבורת הכתבה הקודמת הייתה מוכרת סמבוסקים חביבה בשם מירב צוברי שתמהה כיצד אינה משיגה עבודה ראויה למרות שני התארים שיש לה, במשפטים ובתקשורת. בכתבה הזאת יש לנו גיבורה חדשה: קוראים לה ג'ני, היא בת 21, היא מאוד רוצה להצליח והיא מאמינה שהיא תוכל לעשות את זה דרך לימודים בסין. מירב וג'ני הן בסיכומו של דבר תמונת המראה האחת של השנייה; שתיהן מונעות מאותן הסיבות אך אצל כל אחת זה בא לידי ביטוי באופן הפוך: בעוד מירב מאוד רוצה להצליח ולכן הלכה ללמוד תואר גם במשפטים וגם בתקשורת, העיקר שיהיה תואר (כי הרי תואר במשהו, לא משנה במה, הוא ערובה להצלחה, לא?), ג'ני יודעת בדיוק מה היא רוצה מעצמה. היא רוצה להיות אשת עסקים, אז היא הלכה ללמוד בסין (כי הרי שמה עושים עסקים היום?) והיא בטוחה שזה יביא לה הצלחה (גם היא רוצה, לפני כל דבר אחר, "להצליח"). 

אין לי מושג מי זאת ג'ני, יכול להיות שהיא בחורה חכמה ומוכשרת באופן יוצא דופן, אבל ג'ני שמופיעה בכתבה עושה רושם של ילדה מפונקת ומתלהבת שמשוכנעת שגילתה את אמריקה (טוב, בעצם את סין) והנה היא מצאה את הפטנט שיהפוך אותה למצליחה ביותר בתחומה ושישיג לה את הביטחון והייחודיות להם היא שואפת. גם כאן ישנן המון הנחות יסוד בעייתיות (ובראשן התפיסה הישראלית המוזרה הזאת לגבי סין ועסקים, שאין זה המקום להרחיב עליה) וככל שאנחנו מגלים את ג'ני יותר ויותר ונחשפים לילדותיות המתלהבת (לעתים אולי גם קצת מתלהמת) שלה כך ברור שכל התפיסה שלה לגבי עצמה ולגבי החיים שלה מתבססת על אופק צר, ניסיון חיים מועט וביטחון עצמי מוגזם. ככה זה עם הדור שלנו, או שאין לנו מושג מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים או שאנחנו בטוחים במיליון אחוז מה אנחנו רוצים לעשות, אבל אז מגלים כמה טעינו.

לסיכום, מה שמניע את הדור שלנו הוא הרצון הזה להצליח, שיגידו עלינו שאנחנו מוצלחים. במה להצליח זה כבר הרבה פחות חשוב.

3) דבר אחד אחרון לגבי ג'ני. היא בת 21 ולפני חצי שנה נסעה ללמוד באחת האוניברסיטאות היוקרתיות בחו"ל. בקיצור, היא השתררה מהצבא ושנייה אחרי זה כבר הייתה על המטוס. זמן לעבוד, להכיר את עולם המבוגרים ואת עולם העבודה ישראלי לא היה לה ובוודאי שלא לחסוך כסף למימון התואר. במילים אחרות, אבא שלה מפוצץ בכסף. כנראה שלא הטעה אם אקבע שמשפחתה של ג'ני נמנית על אחד משני העשירונים העליונים של החברה הישראלית; כך גם לגבי עידו שגב, הבחור השלישי שמופיע בכתבה. וזה מוביל אותה לבעיה נוספת. הסטודנטים הישראלים שנוסעים לחו"ל באים כמעט תמיד מאותו חתך סוציו-אקונומי, העושר של המשפחות שלהם מאפשר להם לצרוך חינוך טוב, בין אם בארץ ובין אם בחו"ל, וכך הפערים הכה גבוהים בחברה שלנו רק משמרים את עצמם. זה נכון לגבי מה שקורה בשנים האחרונות בארץ ותופעת המכללות ה"פרטיות" ויציאת סטודנטים לחו"ל רק מחזקת את המגמה הזאת.

לסיום, לגבי הבעיה הזאת של הקשר בין מעמד כלכלי להשכלה (ובעיות אחרות מהן סובלת ההשכלה הגבוהה בארץ) אני מפנה אותכם לטור שכתבתי בבלוג שלי לפני קצת יותר משנה בכתובת הזאת: http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=813534&blogcode=13366640

זכו למצוות.