מאורעות הדרבי התל-אביבי האחרון מיום שני משאירות את הצופה בהם עם טעם רע בפה, בעיקר בשל הקלות שבה יכול כל אדם מן היציע להיכנס לכל תחומי המגרש ולעשות בם כרצונו, מבלי שמי שאמור לטפל בו עושה זאת. כל מה שקרה לאחר מכן הוא כבר לא עניין של טעם רע אלא פשוט חוסר טעם. הכרטיס האדום של רועי ריינשרייבר היה אות הפתיחה למופע הקשקשת המנותק מהמציאות שתקשורת הספורט הישראלית מעמידה כמו בתסריט ידוע מראש בכל פעם שהכדורגל נופל קורבן למי שרואה בו רק תירוץ ללכת מכות.

כל יצרני השטויות הקבועים מילאו את התפקיד המצופה מהם ושירתו היטב את רוח ההתלהמות וה"בואו-נגיד-הרבה-מבלי-להגיד-שום-דבר". לא היה אפילו פרשן אחד שישב מול מצלמות הטלוויזיה והפנה את צופיו לעשרות אירועי אלימות קודמים שקרו בכדורגל הישראלי ובהם היו מעורבים עשרות אוהדים יותר מאשר שבאירוע ביום שני ושמידת החומרה שלהם ומידת הפגיעה בחיי אדם בהם הייתה גדולה פי כמה.

כי מה היה לנו בדרבי בלומפילד? פלוס-מינוס עשרה אוהדים, משתי הקבוצות, שפרצו למגרש כיחידים ורצו בו לפרק זמן קצר. אחד מהם העז לגשת לשחקן ולפגוע בו, הדבר חמור כשלעצמו ולמעשה הדבר היחיד באירוע שדורש התייחסות של ממש. כל מי שראה כמה משחקי כדורגל בחיים שלו יודע שפריצות למגרש קורות בכל מסגרת שבה משחקים כדורגל, החל מליגה ג' מחוז שומרון ועד המונדיאל. אירועי בלומפילד יכלו בקלות להתפתח לקטטת ענק ביציעים, מלווה במראות שאנחנו מכירים מהכדורגל, אפילו הישראלי, של עקירת מושבים והשלכתם אל עבר יציע אוהדי הקבוצה השנייה. אבל כל זה לא קרה.

האלימות בכדורגל היא תופעה שיש לטפל בה וחשוב שהתקשורת תעסוק בה, אבל ככלל, הכדורגל הישראלי אינו כה אלים – גם בהשוואה עולמית וגם ביחס לנפיצות הפוטנציאלית שמשחקי כדורגל עלולים לייצר. בשנות השבעים והשמונים, כשעוד שיחקו פה במגרשים שהיה בהם יותר בוץ מדשא וכל האוהדים הכירו את השחקנים אישית – כי הם היו שכנים שלהם – האלימות בכדורגל הישראלי היה קשה הרבה יותר – כמותית ואיכותית. פעם אפילו רצחו פה שחקן תוך כדי משחק – מוטי קינד ז"ל ממכבי רחובות שנרצח במשחק ליגה ג' ב-1975. רק לשם הפרופורציה: בכל שנות הכדורגל בליגה הבכירה בישראל פוצצו רק 36 משחקים. רובם, אגב, לא הגיעו לסיומם מסיבות טריוויאליות כמו תנאי מזג האוויר והפסקת חשמל באצטדיון. כלומר, אירועי הדרבי – המתונים יחסית, כאמור – הם מצב די חריג אצלנו.

לו נרים ראשנו מהעיסוק האובססיבי בעצמנו ונפנה מבטנו לאזור בו אנו חיים נגלה שמצבנו מזהיר. הציניקנים אף יאמרו שביום שני סוף-סוף הפכנו לחלק מהעולם. כי אם נצא לטיול לאורך חופי הים התיכון נגלה שכמעט כל עיר גדולה לאורכם כוללת ברשימת החוויות שהיא מציעה משחק דרבי מיתולוגי עם היסטוריה ארוכה של אלימות. החל מקהיר, שהדרבי שלה – אל-אהלי נגד זמאלק – ידוע בכמה תצוגות אלימות אוהדים שלידן מהומות כיכר תחריר מחווירות, ועד הדרבי הידוע לשמצה של בלגראד, דרך איסטנבול, אתונה, סלוניקי ורומא – שיש האומרים) שהדרבי שלה הוא החם באירופה. רוצים להשתלב באזור? הנה גם לנו יש דרבי אלים. איזה כיף.

עשרת הדרבים החמים בעולם. יש לנו עוד מה ללמוד.