עוד שנה...רק עוד שנה אחת ואני מסיימת לעד את היכרותי עם המוסד "החינוכי" שנקרא בית ספר. אני שמחה שזאת השנה האחרונה, אחרי שנה כל כך עמוסה בבגרויות אזלה לי כל מוטיבציה ללמוד, שאיפות נשארו לי בשפע, אבל שום חלום שלי לא הולך להתגשם עם העצלות שפיתחתי מבגרות לבגרות. מגיע לי חופש, אפילו של כמה שנים, להתגייס, לצאת לטיול מסביב לעולם, להתפרק לפני שאני מתחילה את דרכי בעולם המבוגרים. אלה התוכניות שלי, אחר כך אני אחזור ואלמד, ביורפואה או ביוכימיה, מה שתמיד רציתי ואז....אני מניחה שאז אני פשוט אחיה, מאירוע לאירוע, מחופש לחופש, ממועד למועד, אחרי הכל תמיד היה לי איזה אירוע באופק, שפנטזתי עליו, שנשענתי עליו עד שהוא יגיע ואז יתחלף באירוע עתידי אחר. זה מפחיד, להיות מבוגרת, עצמאית, אחראית, מה כבר הספקתי לעשות בתור ילדה? הייתי צריכה להקשיב יותר לאמא, שהייתה מתרגזת על שאני יושבת בחופש שלי על הספה מול הטלוויזיה במקום לצבור חוויות ילדות. בסה"כ נשארה לי איזה שנה וחצי עד הגיוס, שמתוכה 10 חודשים מוקדשים לתעודת הבגרות היקרה שלי. אני לא אשקר, הלימודים חשובים לי, ובמידה מסוימת אני אפילו אוהבת ללמוד, עד שזה הופך למשהו הישגי, תחרותי. אני בכיתה של מצטיינים, הרבה גאונים, מי יותר ומי פחות. אני לא אוהבת תחרויות, לא בכל מה שקשור ללימודים, זה גועלי, ובכיתה כמו שלי המטרה מקדשת את האמצעים. ילדים על רמה, מנומסים, טובים, מצטיינים במתימטיקה, במחשבים, בפיזיקה אבל לא שמעו מעולם את המילה פילנתרופיה. למרות זאת אני אוהבת את הכיתה שלי, למרות האגוצנטריות של רוב הילדים, הם חכמים, בעלי דעה, אנשי שיחה, וגם אם הם לא תורמים הרבה לקהילה הם בטח לא מזיקים לה...

במבט לאחור, השנה זאת הייתה שנה טובה, היה לי כיף בי"א רוב הזמן, גם בלימודים. ועכשיו...טוב, אני לא מתרגשת או משהו להתחיל את י"ב, Been there, done that, אין פה שום דבר חדש, בסה"כ עוד שנה באותו בית ספר מוכר עם אותם החברים ואותם המורים,שגרה.