The Game

מדוכדכת בזמן האחרון, יש לי רגעים טובים אבל יש גם הרבה רגעים רעים שבהם אני לא אתמקד. אני חסרת מנוחה בעיקר בערבים.

אולי זאת תקופת החגים המתקרבת? התקופה הזאת תמיד מעצימה את תחושת חוסר השייכות שלי. כולם חוגגים דברים שאני לא מבינה בהם ואילו בני המשפחה שלי מבלים את ימי החופשה כל אחד בחדרו, לבד. אה, אבל זה לא נכון... שכחתי שביום שני אנחנו נוסעים לים המלח. אני אוהבת את ים המלח מאוד אבל אני לא אוהבת להתפשט ורק המחשבה על כך מכניסה אותי לחרדה קלה.

ולמרות שהבטחתי לעצמי לא להתמקד בדברים שליליים, אני חייבת להוריד משהו מהלב כאן כי מדובר בדבר שאף פעם לא אמרתי בקול רם. האכילה הכפייתית שלי מחמירה ואני מתביישת בזה מאוד, הייתי רוצה שזה יהיה אחרת אבל מדובר בעובדות שאני לא יכולה להכחיש. היום אכלתי בסביבות הששת אלפים קלוריות, אני אמנם מקפידה על התעמלות קלה בבקרים (ולפעמים פעם נוספת במהלך היום) אבל אם המצב הזה ימשיך עוד כמה ימים אני לא אצליח לצאת מהחדר. אני מתכוונת לזה.

מצד אחד אני יודעת מה אני צריכה לעשות, כבר יצאתי מזה פעם- אני צריכה להקפיד על אכילה נכונה. לרדת לאט לאט במספר הקלוריות, להגביל את עצמי לכמה ארוחות מסודרות ביום, לא לאכול מעט מדי כי כולנו יודעים לאן זה יוביל בסופו של דבר. מצד שני אני מרגישה כל כך אבודה וחסרת כוחות. אני שונאת שונאת שונאת שונאת שונאת אוכל. מתעבת. תמיד שנאתי אותו. כשאני אוכלת אני מרגישה שאני מענישה את עצמי. אני לא אוכלת כשאני רעבה, אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בה הייתי רעבה לאוכל... אבל די עם האומללות הזאת. אולי מחר הדברים יראו אחרת =)

ובינתיים קצת יהודה עמיחי (כי זנחתי קצת את המדע הבדיוני למען השירה ואני לא מתחרטת!):

נורא הוא לזהות

נורא הוא לזהות מתים

אחר המפלת, או אחר הקרב.

אבל נורא יותר הוא לזהותם

כשהם חיים והולכים,

או בשעה שבע בערב במעלה הרחוב.

כשהשכחה חדלה להיות,

וזכירה לא תבוא במקומה.

כי נצח מתקשט בנצח,

מים מתים בתוך מים

וקמים מתוך מים,

עננים הולכים רק בין עננים.

לא כן בני האדם:

הם חיבים ללכת בין

ברזל ובין אבן

ובין מה שלא אוהב אותם.

היה לי דוד, שברזל

ממלחמת העולם הראשונה

נשאר מפזר בגופו 

עד אחריה השניה.

וכשמת שוב נפרדו:

מן הברזל עשו שוב פגזים

ומדודי דודים חדשים,

שכחה חדשה.

אני מתחילה לאבד עיניין בדברים שאמורים להיות מאוד חשובים עבורי.

אם הייתה ניתנת לי משאלה אחת ויחידה עכשיו, הייתי מבקשת ללכת לישון ולא להתעורר. לא למות, פשוט לא להתעורר.

אני גם ככה לא מרגישה ערה רוב הזמן, אז אני מניחה שזה בסדר. המודעות שלי חומקת כל הזמן, עוזבת את מהמורות היומיום ומתעופפת... השד יודע לאן חח. אבל אני מאבדת שעות שלמות, אני מתעוררת, מגיע הערב ואני קצת בהלם, קצת לא מבינה איך זה קרה ולא זוכרת כלום. זאת אומרת, אני כן זוכרת אבל אני צריכה להתרכז ממש חזק כדי להיזכר בכל מה שעשיתי בשעות האחרונות.

ואיפה החיים שלי? מתי הם אמורים להתחיל? או שזה כל מה שיש, שזה גם בסדר, אני לא מבקשת הרבה.

רדוד וחסר טעם ואז... אסף אבידן מעמיד אותי על טעותי... =)

My life is like a wound I scratch so I can bleed
Regurgitate my words, I write so I can feed
And Death grows like a tree that's planted in my chest
Its roots are at my feet, I walk so it won't rest

Oh, Baby I am Lost...

I try to push the colors through a prism back to white
To sync our different pulses into a blinding light
And if love is not the key. If love is not a key.
I hope that I can find a place where it could be

I know that in your heart there is an answer to a question 
That I'm not as yet aware that I have asked
And if that tree had not drunk my tears
I would have bled and cried for all the years 
That I alone have let them pass

Oh, Baby I am yours...