ציורי רוחה

אז יום שישי בערב, קבעתי עם שתי חברות ללכת לסרט ב״יס פלנט״. אני בדיוק נשארתי סופשבוע אצל סבתא וסבא שלי בחיפה, והן הגיעו כל הדרך מהבית בצפון הרחוק כדי ללכת איתי לסרט. אז ההקרנה היתה בתשע בערב, ואני הייתי אמורה לנסוע באוטובוס עד שדרות בן-גוריון ומשם סבא שלי היה אוסף אותי. תיאמנו את כל הפרטים, בדקתי שעות של אוטובוסים, והכל היה אמור להיות טוב.

אז הגענו לסרט, אכלנו פופקורן, אני נהניתי והן לא כל-כך, (אגב, הסרט ׳לוסי׳. הרעיון ממש מגניב וממש טוב אבל חסרה קצת עלילה. אבל מעורר הרבה שאלות על המוח ועל בני-האדם.) 

כשהסרט נגמר, הן נשארו שם לחכות לאבא של אחת מהן שיחזיר אותן הביתה, ואני ירדתי לתחנת האוטובוס, מחכה לקו מספר 1 שהיה אמור להגיע בשעה 23:11. התיישבתי לי על הספסל, בודדה וגלמודה, והתחלתי להתכתב עם חברים בזמן שאני מחכה שהאוטובוס יגיע.

עברה דקה, עברו שתי דקות, חמש דקות, ואין אוטובוס. התחלתי לדאוג, כי בדרך כלל המטרונית מגיעה בזמן, לפי הנסיון הקודם שלי איתה. אבל לא הלכתי, כי חשבתי לעצמי שבשלב כלשהו היא תגיע.

לאחר עשר דקות בערך שישבתי לבד, ראיתי בחור צעיר מתקרב אליי. הוא היה נמוך יחסית, רזה, מגולח בצורה כזאת שהזקן הדליל שלו מלווה את קו הלסת ברצועה דקה. הוא נראה נחמד, והתיישב לידי. לרגע שתקנו, ואז שאלתי אותו אם הוא מחכה לקו מספר 1 ואם הוא יודע למה הוא מאחר. הבחור משך כתפיים ואמר שהוא עלה לארץ רק לפני שנה והוא לא מתמצא כל-כך. הוא סיפר שהוא הגיע עם חברים לשחק ביליארד מעבר לרחוב, ראה שאני יושבת לבד והחליט להתקרב. בשלב הזה גיליתי שיש לו מבטא רוסי. ואני דוברת רוסית.

אז בהתחלה דיברנו קצת עברית, ואני התלבטתי אם לגלות שאני דוברת רוסית או לא, כי בכל מקרה לא ידעתי על כלום. הוא שאל מאיפה אני, אמרתי מהארץ, מהצפון. הוא שאל איפה. אמרתי ליד עכו. הוא קימט את המצח. אמרתי ליד כרמיאל, ואז הוא הבין. הוא התנצל ואמר שהוא עדיין לא מבין כל-כך בגיאוגרפיה של ארץ ישראל. באותו שלב ריחמתי עליו שהוא כל-כך מתאמץ עם העברית הכושלת שלו, ואמרתי לו שאני מדברת רוסית.

הוא מיד חייך חיוך רחב ושמח והתחיל לדבר במהירות ברוסית, כל-כך מהר שכמעט לא הספקתי לעקוב. בכל מקרה יותר קל לי לדבר עברית. הוא שאל בת כמה אני, אמרתי 15. הוא לחץ לי את היד ושאל איך קוראים לי. עניתי לו. ואז שאלתי איך קוראים לו ובן כמה הוא. הוא אמר שקוראים לו ווה (vova) והוא בן 18. אגב, ללא-רוסים בינינו, ווה זה קיצור של ולדימיר. שם רוסי להחריד.

הוא הופתע כשהוא שמע שאני בת 15, בחן אותי מכף רגל ועד ראש ואמר, ״אה. אז את עדיין בבית-ספר.״ ואני חייכתי בהשלמה ואמרתי, ״כן, לצערי.״

המשכנו לדבר עוד קצת, הוא שאל מה אני עושה פה לבד בשעה מאוחרת כל-כך. אמרתי שהייתי בסרט עם חברות. הוא שאל איזה סרט, אמרתי לוסי. הוא אמר שהוא כבר ראה אותו ושהוא אוהב את הבמאי. שאל לדעתי. סיפרתי לו. שאל איפה החברות שלי. עניתי שנסעו הביתה. שוב שאל איפה אני גרה. שוב עניתי, והוא לא הכיר את המקום.

הוא שאל למה אני בחיפה אם אני גרה ליד כרמיאל. עניתי שאני ישנה אצל סבתא וסבא שלי. הוא שאל אם אני גרה עם ההורים. עניתי שכן, והוספתי שאני רק בת 15, איפה אני אגור אם לא עם ההורים? הוא ענה שכשהוא היה בן 14 הוא היה בפנימייה. לפחות ניחשתי שזה מה שהוא אמר. אני לא בטוחה איך אומרים ׳פנימייה׳ ברוסית. באותו שלב בשיחה, הוא הניח יד על הכתף שלי ונצמד אליי. לא הרגשתי טוב לנער אותו, אז פשוט קיוויתי שהאוטובוס יגיע בדקות הקרובות ואני אפתר ממנו.

אז סבתא שלי התקשרה. שאלה אם הכל בסדר. אמרתי שאני עדיין מחכה לאוטובוס.

כשניתקתי הוא הסתכל עליי עוד כמה רגעים, ואז חייך ושאל אם יש לי מישהו. עניתי שלא. 

ואז הוא פער את עיניו בהפתעה, הניח אצבע על הלחי שלי וליטף אותי ואמר, ״איך זה יכול להיות? את ילדה כל-כך יפה.״ וכאן זה התחיל להיות מטריד יותר ממחמיא. חייכתי וצחקתי ואמרתי שלא, אין לי חבר, ושוב הוא שאל איך זה יכול להיות. משכתי כתפיים וביקשתי ממנו להסיר ממני את הזרוע שלו. הוא מיד הסכים והפסיק לחבק אותי.

ואז הוא שאל למה אני כזאת ביישנית. לא עניתי. הוא שאל אם אני מפחדת ממנו. עניתי, לא יודעת. הוא שוב שאל למה אני מתביישת. הרי ההפרש בין 18 ל15 הוא לא כזה גדול. הוא שאל אם אני מפחדת שהוא יפגע בי, כי בכל מקרה הוא גבר זר שמדבר איתי ב11 בלילה. משכתי כתפיים והתנצלתי ואמרתי כן, בערך. מובן מאליו שאני אפחד.

הוא חזר ואמר שהוא לא יפגע בי והתקרב אליי עוד קצת עד שהברכיים שלנו נגעו. כאן התחלתי לפחד. 

ואז הגיעה הגאולה - מאחורי הופיעו שתי החברות שלי, נקרא להן א׳ ונ׳. הם אמרו שאבא של נ׳ ייקח אותי לשדרות בן גוריון לפגוש את סבא שלי. מיד הסכמתי, ובחיוך רחב שלא שלטתי בו קמתי מהספסל והתרחקתי מווה. הצגתי את החברות שלי, מכרתי את א׳ כשאמרתי שגם היא דוברת רוסית. הם הכירו ולחצו ידיים ואז אמרנו להתראות והלכנו משם. מיד מיהרתי לספר להן הכל, והן צחקו וחיבקו אותי והחמיאו לי על שסוף סוף מישהו מתחיל איתי. 

חצינו את הרחוב לכיוון הקולנוע, והתחלנו ללכת ימינה. לאחר רגע קלטנו שאנחנו הולכות לאורך המסלול של המטרונית, ושאבא של נ׳ לא יכול להגיע לכאן עם המכונית. אז חזרנו על עקבותינו, כשראינו את ווה חוצה את הכביש איפה שאנחנו חצינו לפני רגע. הוא לא המשיך לחכות לאוטובוס, וגם לא לזר לחברים שלו בביליארד. הוא הלך אחרינו.

מיד נ׳, בחוכמתה, חתכה על הכביש כדי להתחמק ממנו, ואני הסתתרתי מאחורי השיער שלי, וברמזור חיכה לנו אבא של נ׳ במכונית שלו. מיד נכנסנו ונסענו משם, וכל הנסיעה לבן-גוריון צחקנו על הרוסי המוזר שהתחיל איתי בתחנת אוטובוס.

אז אז הסיפור המלחיץ שלי, שפשוט רציתי לשתף אתכם בו, ולשמוע תגובות. זה היה אחד המקרים המפחידים ביותר בחיים שלי, בלי להגזים. ועצוב לחשוב שהפעם הראשונה שמישהו מתחיל איתי זה מישהו שככל הנראה היה פדופיל כי הוא בכלל לא נראה בן 18, בתחנת אוטובוס, ב11 בלילה.