יומנה של סיגני (או: הסאגה שנקראת "החיים שלי")

כמובן שסיגני זה בעצם שם עט. בעצם, למה לא להשתמש באחד כזה - יש יותר פרטיות ופחות סיכויים שכל מה שאת מפרסמת יהפוך לרכילות עסיסית בין חברייך לספסל הלימודים.

אני לא אספר באיזה גיל אני, פרט לכך שאני תלמידה בבית ספר על-יסודי. לא אגיד איפה בדיוק אני גרה, אבל אני יכולה לרמוז שהישוב בו אני גרה חוטף גראדים רק כשהמצב בדרום מספיק נפיץ. הדבר היחיד שאני יכולה להרשות לעצמי להגיד לכם על משפחתי הוא שהוריי גרושים (ולא, זה לא כזה נורא כמו שזה נשמע). לא אגיד מילה על תאריך יום ההולדת שלי - ממילא, את מי זה באמת יכול לעניין? אולי את משפחתי וחברותיי הקרובות, אבל לא אנשים זרים אי שם ברחבי הרשת. אני לא אספר לכם מה ה-IQ שלי (ואני יודעת מהו), אבל אני יכולה לספר לכם שלמרבה מזלי ולצערי הרב אני מחוננת.

אבל כן אספר לכם על התחביבים שלי ועל מה שאני מאמינה בו.

אני אוהבת לשמוע מוזיקה מכמה וכמה סוגים שונים - ממוזיקה קלאסית עד ג'אז, מרוק קלאסי עד בלאק מטאל, מפופ משנות השישים עד פופ משנות השמונים ומוזיקה אתנית, אך פופ משנות התשעים ועד ימינו אני כמעט ולא נוגעת (חוץ משירים מעטים), שונאת דאנס (אבל איכשהו סובלת אותו) ולעולם לא אשמע מרצוני החופשי מזרחית, דיכאון או מוזיקה הכוללת תכנים גזעניים לסוגיה. אני מלמדת את עצמי לנגן על אורגן 5 אוקטבות מכיוון שהתייאשתי ממורות פרטיות, ואני אף מלחינה יצירה אחת, שאני עדיין חושבת שזקוקה לליטושים ולא מצאתי לה שם. אינני מה שרוב האנשים קוראים להם "פריקים", "אימואים" או "ילדי סצנה" (למען האמת, אני שונאת את התוויות האלה) ובעיקרון אני מחשיבה את עצמי לחנונית. אני אוהבת ספרות ואף כותבת שירים בעצמי מפעם לפעם.

אני ימנית מתונה בדעותיי הפוליטיות. אני תומכת נלהבת של הפרדת הדת מהמדינה. אני מאמינה בין שוויון לגברים ונשים, אך איני פמיניסטית רדיקלית. אני רוצה שיהיה שלום במזרח התיכון, אך הוא יקרה אחרי שארגוני הטרור יניחו את נשקם (ולא נראה לי שזה יקרה בזמן הקרוב). אני מצדיקה את המחאה החברתית, אך אני חושבת שהיא פתטית לגמריי בהתחשב בכך שהיא הפכה לפופוליסטית והיא מונהגת ע"י אנשים קיצוניים בדעותיהם שמעולם לא ידעו מצוקה אמיתית מהי (מישהו העלה את השם "דפני ליף"?). אינני מאמינה שהעולם הזה מלא בטוב, אך אני בטוחה בכך שלמרות כל הרוע בעולם - עדיין יש טוב ששווה להילחם בשבילו. אני מאמינה שצריכים לנהוג לאנשים באשר הם בחמלה ובכבוד, אך אני מאמינה שלאנשים שרצחו או אנסו אין זכות לראות אור יום. אני מתנגדת לעונש מוות, פרט למקרים של מפגעים ומרצחים, שכל המניע למעשיהם הוא שנאה עזה והם ראויים להירקב בקבר במקום להנות מכל הפריווילגיות שיש בכלא הישראלי. אני מאמינה שחופשות מהכלא הן דבר פתטי - לא צריך להיות חכם במיוחד כדי להבין שזו הזדמנות טובה לבריחה. אני מאמינה שלכל דבר יש צד טוב ורע - למשל, חוכמה יכולה להיות ברכה רבה, אבל מצד שני יש בה גם חסרונות.

ואני נאו פגאניסטית.

נאו פגאניזם הוא בעצם שם של קבוצה שכוללת מספר אמונות דתיות שונות. אני מאמינה, ליתר דיוק, בנאו פגאניזם נורדי, כלומר - אני מאמינה באלים הסקנדינביים שהויקינגים האמינו בהם. כמובן שרק מעטים יודעים על כך - איני מסוגלת לדמיין את עצמי מספרת לאמי שאני לא מאמינה באלוהים ואף גרוע יותר - עובדת אלילים. רק מעטים מחברותיי וידידיי הקרובים מודעים לכך. זו, בעצם, הסיבה שאני משתמשת בשם עט - כל חיי החברה שניסיתי לבנות לעצמי במשך שנים - החברות, הידידים, קשרים עם המשפחה - יהרסו ברגע אם זה יגיע לאוזניים הלא-נכונות. כמעט ואין לי עם מי לדבר עם זה. זה קשה מאוד לחיות ככה - בעוד את אומרת "אלוהים אדירים", את מתכוונת לצורת הרבים של המילה "אלוהים" בעוד כולם חושבים שאת יהודייה מסורתית שמאמינה במידה כלשהי באל. בעוד רוב הימנים טוענים שאין דבר כזה מדינה פלסטינית על סמך ש-"ארץ ישראל הובטחה לבני ישראל בתנ"ך", אני טוענת זאת על סמך עובדות אחרות. בעוד יוצא לי לשמוע משפטים כמו "מי שלא יהודי הוא לא ישראלי", אני נפגעת עד עמקי נשמתי בסתר ומשתדלת שלא לבכות, שכן אני נאו פגאניסטית ואינני יהודייה באמונתי אך אני מחשיבה את עצמי כישראלית לכל דבר ואנצל כל הזדמנות לתרום למדינה. אני מזדעזעת מכפייה דתית באשר היא ולפעמים אני תוהה אם אוכל לחנך את ילדיי בעוד 20 שנה לפי הערכים שלי ולפי האמונות שלי. אני מרגישה שאני צריכה לחיות בשקר כדי לא לאבד את היקרים לי, וזו הרגשה כואבת. אותה חברה שלי, שהיא פגאניסטית מוצהרת, יכלה לספר זאת לאמא שלה מכיוון שלא היה לא כלום להפסיד - היחסים שלה עם אמא שלה ממילא היו מנוכרים והחיים החברתיים שלה היו בשפל. היא תומכת בי, אך זה לא הכי מספיק - היא גרה בעיר אחרת ולמרות שאנחנו ממש קרובות, אנחנו לא תמיד מדברות. השאר לא מסוגלים לתמוך בי כל כך - הם גדלו בבתים חופשיים בהם היו מקבלים את אמונתם לא משנה מהי (חוץ משתי חברות שהן מסורתיות שגדלו בבתים מסורתיים לכל דבר). אני נערה בעלת אמונה דתית שונה שחיה בבית שהיו מקבלים אותה כמו שהיא אלא אם כן היא תגיד להם שהאמונה הדתית שלה שונה משלהם. אפשר לגלות אמפתיה לזה, אך אנשים לא יבינו מה באמת ההרגשה אלא אם כן הם עברו משהו דומה.

למרות העובדה שאני מסתירה את אמונתי ממשפחתי ומרוב האנשים שאני מכירה, אני גאה בה. גאה בכך שיש לי את האמונה שלי, שאני בוחרת לעצמי את הדרך שלי בחיים ואת הדעות שלי מבלי שמישהו יגיד לי מה לחשוב. אם זה ייחשף וילעגו לי בגלל זה, אני אבכה רק בגלל ההשפלה שבחשיפה. עדיין אשאר גאה באמונה שלי ובמי שאני בחרתי להיות. נכון, אני אולי צעירה, אבל אני בוחרת את הדרך שלי לעצמי.

ואיש לא יעצור אותי מלהיות מי שאני. אם לא למראית עין אז לפחות ברוחי, מעבר למה שאפשר לראות במבט עיניים.