יומנה של סיגני (או: הסאגה שנקראת "החיים שלי")

על הפיגוע נודע לי כשהייתי אצלי סבא וסבתא שלי. אני, אחותי הקטנה ואני הלכנו לבקר אותם. כשנכנסנו, הטלוויזיה הייתה על החדשות והיה כתוב "3 הרוגים בפיגוע באוטובוס ישראלים בבורגס". בעוד סבא הראה לאחותי ולאמי את הגינה של הבית, אני וסבתא היינו במטבח. בעודי שותה את התה, אני חושבת לעצמי שאם אתה ישראלי, אין לך שום סיבה להיות בטוח - לא בבית שלך ולא במקום אחר איפשהו בעולם. אחרי מספר לגימות, אני אומרת לסבתי שמעניין כמה גינויים יבואו ומעניין אם זה ישפיע על משהו. סבתא אמרה לי ש-"גוי, אפילו 40 שנה בקבר - אין לו אמונה". כמובן שהיא לא הייתה מודעת לאמונתי הדתית, אבל הבנתי למה היא התכוונה באמת - לא כדאי לסמוך על עזרה של מדינות אחרות, כי אנחנו באמת לבד בכל זה. לא משנה כמה ארצות הברית, בריטניה,צרפת טנזניה או-איזו-מדינה-זרה-שלא-תהיה תגנה פיגועים, עדיין ישנאו אותנו ועדיין נצטרך להילחם בידיים חשופות בטרור, שלא נדבר על כל שלאן שלא נלך מחבל עלול להרוג אותנו, אפילו בחו"ל. 

ועוד אומרים שישראל היא הצד הרע בכל הקונפליקט הזה.

פעילים פרו פלסטיניים יימשיכו לטעון שעל מדינת ישראל למסור עוד ועוד  שטחים ולמחוק את עצמה באיטיות, בעוד זה יימשיך לדרבן את ארגוני הטרור לבצע פיגועים ולהטיל אימה. הם יימשיכו להפיץ שקרים ושנאה, דבר היוצר מעגל קסמים רצחני של פיגועים, מוות והרס. יוזף גבלס, שר התעמולה של גרמניה הנאצית, אמר:"שקר שחוזרים עליו שוב ושוב יהפוך עם הזמן לאמת". עד כמה שההשוואה הזו מזעזעת ומחליאה, זה בדיוק מה שהארגונים הפרו פלסטיניים עושים: חוזרים על אותם שקרים מיליון פעם בדקה, גורמים לאנשים להאמין להם ולפתח שנאה הגורמת להסתה נוספת ובמקרה של מוסלמי קיצוני - לעוד פיגועים. עם הפיגועים חוזרות הטענות נגד ישראל במוקדם או במאוחר וכרוניקת השנאה חוזרת לנקודת ההתחלה.

השאלה "מי אשם בפיגוע" היא, לדעתי, לא רק שאלה של "מי לעזאזל נתן למחבל את חומר הנפץ". היא גם השאלה של "מי הכניס לו את הרעיון הזה לראש", ועל פי הנזכר למעלה - אתם יכולים לענות בעצמכם על השאלה.