יומנה של סיגני (או: הסאגה שנקראת "החיים שלי")

יצא לי לחשוב הרבה על המחאה החברתית. למרות שהיא מוצדקת, עם ההנהגה הפופוליסטית שלה היא לא תתקדם לשום מקום אלא אם כן תיווצר אנרכיה. עושה רושם שדפני ליף ושאר מנהיגי המחאה עושים שימוש ציני במותו של משה סילמן כדי לקדם אותה. אפילו הגיעו לצג מחשבי שמועות על כך שבעצם משה סילמן היה פדופיל שהתעלל בקרובת משפחתו, אך לא בזה נתעסק - שמועה היא שמועה, ואין להאמין לשמועות עד שהן מוכחות. הנקודה היא, שבעצם - מה זה שווה בכלל? כל ההפגנות לא יעזרו. מילים ריקות לא מזיזות לי. אני רוצה לראות מעשים.

מאז הקיץ האחרון, המחאה לא שינתה דבר - דמי השכירות רק עלו. כנראה שהעלמה ליף וחבריה, נואשים לפרסום (אם של המחאה או שלהם עצמם) עד כדי כך שהם מוכנים להשתמש באופן ציני ונפשע במותו של אדם, לא משנה מה בדיוק היה עברו, כדי לגרום לתסיסה. זה מקומם אותי. שלא לדבר על האירועים שקדמו למקרה סילמן, בהם מדינת ישראל וכל היושבים בה נוכחו לדעת שבעוד שהעלמה ליף וחבריה הולכים ומקצינים, המפגינים מתפלגים בין אלו שאכפת להם באמת ורוצים להפגין מבלי לעשות נזק לרכוש או "ללכת מכות" עם המשטרה, לבין אלו עם הדעות המוקצנות שרוצים רק לגרום לאנרכיה.

באמת אכפת לי מהמדינה הזו ואני אוהבת אותה מבלי כל קשר לאמונתי הדתית. אני רוצה לגדל את ילדיי מבלי לצנוח לקו העוני בגלל תשלום בית ספר מנופח, אוכל בסיסי יקר, שכר דירה מופקע או משכנתא חונקת. אני גם רוצה להיות רופאה ולהרוויח משכורת מכובדת בתנאים נורמליים ולא בתנאים שבהם בית החולים הופך לביתך בפועל. אני גם רוצה לשרת בצבא מבלי להסתכל בכעס על החרדים שגרים בעיר הקרובה ליישוב מגוריי, בגלל שאני יודעת בוודאות שמה שאני אצטרך לעבוד בשבילו בזיעת אפי, הם ירוויחו ללא מאמץ.

אבל אינני רוצה לגור במדינת אנרכיה. מספיק יש לנו אויבים מסביב וכל שנייה ממש המצב יכול להסלים. לא צריכים מלחמות מבית. הייתי רוצה שהעלמה ליף וחבריה יפסיקו "לחוש את עצמם" מסכנים יותר מכולם (אף על פי שרובם ילדי שמנת) ובאמת יקשיבו למי שצריך את המחאה הזו. שלא יעודדו אנשים להצית את עצמם. שלא יעודדו אנשים מיואשים לעשות מעשים שתוצאותיהם יהיו הרסניות. אם הייתי מדברת עכשיו עם דפני ליף עצמה, הייתי מבקשת ממנה לשים את הגז של המחאה על אש נמוכה ולהרגיע את האווירה. לא חבל על חיי אדם?

צונאמי/סיגני

הסופה הולכת וקרבה
האדמה רועדת מצעדי אדם
אש נדלקת בלבבות
נחשול המהפכה בא

אך האם הוא יגיע לחוף?
האם הוא יהרוס את הכל עד היסוד?
או שמא
הנחשול יתפוגג
והארץ תשקוט
שקט של מת? 

לפני יומיים אני ואמי היקרה שוחחנו. בשלב מסוים עברנו לשוחח על הנושא שאני הכי שונאת לשוחח עליו - דת. היא שאלה אותי במה אני מאמינה. מכיוון שהיא גלאי שקרים מהלך, אמרתי לה שאני "לא מאמינה באלוהים" (ציטוט מדויק) - מחד, זו התשובה הכי קרובה לאמת. מאידך, היא לא יכולה לעלות על דעתה שאני נאו פגאניסטית. היא שאלה למה. נתתי לה נימוקים פשוטים שכל אתאיסט משתמש בהם - שרוב הדתות המונותאיסטיות (אם לא כולן) מאמינים באלוהים שהוא טוב וכל יכול, ושאם באמת זה היה כך, העולם הזה היה נטול רוע (אבל הוא לא). מכיוון שהעולם מלא ברוע, יש שלוש אופציות - או שהוא לא רוצה, או שהוא לא יכול או שהוא לא רוצה ולא יכול. בעוד הנימוק הזה נתן לה תשובה מספקת, צצו שאלות בראשי. למה? בגלל איך שאמא שלי שאלה למה אני לא מאמינה באלוהים (ואני מצטטת):"למה את לא מאמינה בה'? מה, החברה הזו שלך X השפיעה עלייך? דווקא כשהיית קטנה ממש האמנת בה'". האמת? הניסוח של השאלה ממש פגע בי באותו רגע. מה לעזאזל אותה חברה שלי, ת'רוד***, קשורה לזה? זו האמונה שלי והדרך שלי! באותה מידה יכולתי להאמין בישו או במוחמד או בבודהה או במה-שזה-לא-יהיה! שלא לדבר על כך שהיא מערבת את התקופות בהן ניסיתי להתקרב לדת (אבל בסוף הבנתי שזה לא מתאים לי). למה לעזאזל לערב את העבר, כשיש משהו שונה בהווה?

והכי חשוב - אם לא הייתי רומזת לה שאני אתאיסטית והייתי אומרת לה במפורש שאני "עובדת אלילים" (וידוע לכל שעבודה זרה, מבחינת היהדות, זה "יהרג ובל יעבור"), מה הייתה התגובה שלה? אם היא מגיבה ככה לאמירה שכזו, שבה אני אומרת שאני אתאיסטית ומקבלת את זה באופן חלקי, מה היה קורה אם הייתי אומרת לה שאני נאו פגאניסטית? האם היא הייתה מקבלת אותי? האם היא הייתה צועקת עליי? האם היא הייתה מנדה אותי מחברותיי וידידיי?

אני לא רוצה לדעת ולא רוצה לבדוק את זה, זה יותר מדיי מסוכן בשבילי. אולי אגיד לה אחרי שאהיה עצמאית בחיים ואחרי הצבא. וטוב שאחי ואחותי ישנו באותו זמן, אם אחי היה שומע על זה הוא היה שונא אותי - הוא אחד האנשים הכי קיצוניים שאי פעם נתקלתי בהם. הוא לא היה מקבל אותי בוודאות, ואף באחת הפעמים בהן התחמקתי מתשובה כשהיו שיחות על דת הוא אמר: "אם את לא מאמינה בה' את לא אחותי" (ושוב פעם, ציטוט מדויק).

מדהים עד כמה החיים מזכירים לך שכדאי לך לסתום את הפה שלך לגביי דברים מסוימים. יכול להיות שזה היה יותר מזל משכל או יותר שכל ממזל, אבל טוב שאמרתי שאני אתאיסטית ולא נאו פגאניסטית. רק הנורניות היו יודעות מה היה קורה אז.

*** ת'רוד היא אותה חברה נאו פגאניסטית מוצהרת שעליה סיפרתי בפוסט הראשון שלי. למרבה המזל, אמא שלי חושבת שהיא "רק" אתאיסטית.

ובכן, לא הכי הצלחתי להירדם הלילה (חתולי הרחוב לא מפסיקים לשיר להם סרנדות ><) ובזמן שניסיתי להירדם (ללא הצלחה, מיותר לציין), ביקרה אותי אורחת לא הכי צפויה - המוזה שלי. עכשיו, שהשעה מאוחרת מדיי בשביל לישון, אני מפרסמת שיר שכתבתי לפני מספר דקות (אחרי עריכות בלתי פוסקות כמובן).

מקווה שתאהבו .

אש/סיגני
 

אש.
שורפת, הורסת.
ילדים ריקים ופוחזים,
"מבריזים" מבית ספרם.
עומדים הם בפינת הרחוב בבטלה,
חושבים על מעשה קונדס.

לפתע הם רואים גור חתולים קטן, ללא אמו.
"חבר'ה, בואו נשרוף אותו, ממילא אין לו אמא"
אחד מהם מציע ברוע לב.
כולם מסכימים לו ללא התנגדות,
וגור החתולים מופקר לחסדי הרשעות.

אש.
מחממת, מגנה.
בלילה קר וחשוך,
באמצע השממה,
נערה לבדה.
אבודה היא, ומיואשת.

אש המדורה מחממת אותה,
לא מפקירה אותה לחסדי הקור.
מזכירה לה את התקווה
את הרצון
לחיות חיים חדשים, נטולי ייאוש ודמעות.