"אין לך מושג עד כמה קשה לי לחיות עם עצמי, זה מרגיש כמעט כמו לחיות איתך!" היא צעקה בכוחות האחרונים שנשארו לה.
זה רודף אותה, זה משגע כל כך כשחלק גדול ממנה זה בעצם אתה.
כשמשפטים שלמים שלך הפכו לדרך החיים שלה, כשהרגלים ודקויות שהלכו איתך פתאום הולכים בשבילים שלה.
כל כמה חודשים היא מוצאת את עצמה מתרסקת את תוך העבר המאובק שלכם, שורדת עוד כמה מהרגעים ונוטשת את
השאר לשבירה של הפעם הבאה, שבלת ברירה שוב תזכיר לה עד כמה אתה דומה לה והיא דומה לך.
היא מנסה שלא לחשוב עליך בכל פעם שהיא מביטה במראה, ואז מנסה להחזיק את עצמה לא לשבור אותה
כשהיא מבינה שהיא פשוט לא יכולה.
המאבק הזה מתיש אבל היא לא מתכוונת להיכנע..
היא אוחזת בהווה במלא העוצמה, הכי חזק שהיא רק יכולה..
עד ההתרסקות הבאה,
עד הרגע ששוב תיתחרט שכל זה קרה,
שעוד הפעם תצעק אל תוך הכרית מילים שלעולם לא תשמע,
על כמה שהיא שונאת אותך וגם את עצמה.
רגע לפני שהיא עוצמת את העיניים, רגע לפני שהיא נעלמת בתוך החלומות, היא חושבת את אותן המחשבות..
היא נכנסת לשיחה הישנה שלהם ומנסה לכתוב את ההודעה האחרונה:
"הלוואי והיית יודע עד כמה קשה לי לחיות עם עצמי,
רק כי זה כמעט כמו לחיות איתך.."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ורו(: