המסע-סיפור בהמשכים

הרגשתי שאני נופלת לתוך תהום עמוקה ורותחת ללא סוף, ואפילו מבלי לדעת צרחה נפלטה מבין שפתיי.
פקחתי את עיניי בבהלה ומיד הרגשתי כאב חד בראשי, עצמתי את עיניי בחזרה ונתתי לכאב להירגע. לאחר כמה רגעים, כשהבנתי שהכאב לא יפוג, פקחתי את עיניי באנחת כאב. הדבר הראשון שראיתי היה מסך לבן ושמעתי זמזומים וצפצופים ורחש שטני שנשמע כמו טיפות מים שנמצצות מתוך קשית.   הורדתי את מבטי ועיניי קלטו צינורית בידי הימנים והבנתי שאני בבית חולים.
ניסיתי להיזכר בדבר האחרון שעשיתי ואז הכל חזר אליי בהבזקים; המסיבה, הנפילה לבריכה, הפנים של אור לאחר שהציל אותי ואז הכאב הבלתי נסבל. עיסיתי את רקתיי תשושה.
"הו, התעוררת," חייכה אלי אישה בעלת חלוק לבן. ניסיתי להחזיר לאחות חיוך אך היובש בגרון הקשה עליי.
"אני..." מלמלתי ללא קול.
"סליחה?" היא שאלה אותי באותו החיוך.
כחכחתי בגרוני, מנסה להישמע יותר טוב. "אפשר טיפה מי..." התחלתי לומר בקול צרוד, אך האחות עצרה אותי.
"אל תתאמצי, אני כבר קוראת לרופא."
"אני רק רוצה..." ניסיתי שוב אך היא כבר הייתה בדרכה לכיוון הדלת. "מה כבר ביקשתי..." מלמלתי, "מים!" המשכתי בצעקה חלשה ומיד נשמע קול זכוכית מתנפץ והרגשתי שנשפה עליי כמות של מים. הסתכלתי למקור הרעש -השידה שליד מיטתי- שהיו עליה שברי זכוכית מעל לזר פרחים רטוב. "מה..." מלמלתי, "מה קרה כאן?" שאלתי והאחות הביטה בי כאילו גילתה רק עכשיו שאני שם.
"אוי!" קראה, "כולך רטובה, מה קרה לך?" שאלה ופנתה בהליכה מהירה לשידה, הוציאה חלוק וסדין יבשים. היא הגישה לי אותם כדי שאחליף ויצאה לקרוא לרופא.

צעדתי במסדרון בחיפוש אחר מספר הדלת שאליו הפנתה אותי המזכירה.
הבחנתי באדגר על הספסל כשרגלו קפוצה ולצידו יושבת נערה ישנה כשראשה מונח על כתפו.
"הרופאים אמרו משהו?" שאלתי והוא קפץ והביט בי בסלידה.
"מה אתה עושה פה?" שאל וראיתי את הזעם בעיניו.
"הבת שלי בבית חולים, איפה חשבת שאהיה?"
"אתה אבא של מאיה?" התפרץ נער שנשען על הדלת שמאחוריי.
"ומי אתה?"
"ידיד שלה, אור."
"הרופאים אמרו משהו?" התעלמתי מידו המושטת והוא הוריד אותה והניד בראשו לשלילה.
"אברהמי?" רופא עם שיער מאפיר ומשקפי ראייה עבים פנה לעברנו.
"כן?" אדגר נעמד מיד והעיר את הנערה הבלונדינית. "סליחה," מלמל לעברה כשהוא עוזר לה להתיישר והתקדם לעברנו במהירות. "איך היא?" הוא שאל עם ניצוץ בעיניו.
עצרתתי אותו ופניתי לרופא כשפתח את פיו, "אני אבא שלה."
"ואני אח שלה." אמר לי בהרמת גבה.
הרופא כחכח בגרונו ואמר, "אני צריך לדבר עם מבוגר."
"אני מבוגר." אמר כשהוא עומד בידיים שלובות. הוא בהחלט התבגר, הוא גבהה בהרבה מאז הפעם האחרונה שראיתי אותו; בין שיערותיו החומות צמחו שיערות לבנות של דאגה ועצבים, ועל פניו נראו זיפים קטנים בני יום-יומיים.
"אתה תלמיד תיכון."
"לפחות את זה אתה זוכר." הוא אמר בסלידה וחזר לספסל.

השעה 23:58, יום שישי, ה21 ביוני, 2013.
כלבלב שחור הגיח באפלה ודידה לעבר האופנוע ההפוך. הגור רחרח את הבחור ששכב לצד האופנוע, וריח האלכהול שנדף ממנו הסגיר את סיבת סטית האופנוע וההתרסקות בקרקע. מטרים ספורים משם, בתחילת היער, קול ינשוף מהמהם נשמע כקריאת אזהרה.
הגור החל ללקק את פניו של הבחור והוא פקח את עיניו באיטיות. בעזרת שיניו הקטנות אחז הגור את דש חולצתו של הנער והתחיל למשוך אותו כשקולות יללה נשמעים מגרונו. הנער המבולבל, העונה לשם ז'אק, העיף מעליו את הגור והזדקף באיטיות; הגור לא הפסיק לילל בקול חלוש. היה נראה שהוא מפחד מז'אק, אך למרות זאת העז להתקרב ולנהום עליו.
"זוז כבר." אמר והדף אותו בשנית, ובתגובה הגור ילל בעצב.
כאב עז הורגש ברגלו השמאלית של ז'אק, והוא צלע לעבר קו היער; הגור דידה אחריו ודחף באפו את עקב רגלו של ז'אק, שנאנח מהמעשה.
פיצוף נשמע וז'אק הועף מטרים מהמקום, כאשר בגדיו מתלקחים באש השורפת את עורו וחתיכות מתכת עפות באוויר הלילה.

"אני לא נכה, את יודעת." אמרתי כאשר בקי תמכה בי כשנכנסו לביתי.
"אה, נכון." בקי שיחררה אותי ואיבדתי שיווי משקל, נחתתי על דבר חד שדקר בגבי והתרוממתי מיד בעודי מפנה את מבטי לרצפה. רסיסי זכוכית היו בכל עבר; ספרים שדפיהם תלושים; חפצים שנשברו ושכבו על צידם; רהיטים הפוכים שתכולתם התפזרה ובמרכז הסלון הייתה גם הטלוויזיה המנופצת.
לאחר שסרקנו את הבית וראינו ששום דבר לא נלקח, התחלנו לחשוב מי יכול היה לפרוץ לבית שלנו. לאחר כמה השערות אדגר אמר שהוא חייב ללכת לאנשהו ויצא עם שקית נייר חומה כשהוא אומר לנו להחזיר את הבית לקודמותו.
"עדיין לא הבנתי מה קרה לך בבריכה." בקי פנתה אליי כשהיא מסדרת את הארונית.
"אני בעצמי לא הבנתי. כל מה שאני זוכרת הוא שישבתי בבריכה ונפלתי, אור הוציא אותי והדבר הבא הוא שאני מתעוררת בבית החולים." השבתי לה והבאתי מטאטא.
"זה היה ממש מוזר. את ממש צרחת שם ו... והעיניים שלך היו לבנות ואז... ואז את פשוט נפלת. ופשוט..." היא נאנחה והרימה את מבטה אליי, "לא זזת. אני ממש נבהלתי."
"כן, זה בהחלט מוזר." מלמלתי והחלתי לטאטא רסיסי זכוכית לפינת החדר.
"את כל כך קטנה כאן!" הרמתי את מבטי, בקי החזיקה בידה אלבום ישן. "תראי!" היא הציגה לפני את התמונה שצולמה בגן חיות, העדשה תפסה אותי מלטפת קנגרו קטן. "חוש האופנה שלך גם אז היה מדהים." היא קיטמה אף, "עזבי את שילוב הצבעים המזעזע, ממתי לובשים סנדלים עם שורט וג'קט?" היא הרימה גבה.
"היי, היה שם קר!" מחיתי.
"אז... תלבשי נעליים סגורות. או מכנס יותר ארוך."
"בבוקר היה חם, ולקראת הצהריים היה קריר." תירצתי לה.
"אה, חסרה לך שן!" היא הצביעה על התמונה בשיעשוע.
"תביאי את זה." קראתי בחוסר סבלנות ותלשתי מידה את האלבום.
"לא!!" היא תפסה באלבום ומשכה בחזרה לכיוונה, מבין דפי האלבום נפלה תמונה שבקי הרימה. "היי, מי זה?" היא שאלה והראתה לי את התצלום שבו נראה נער בן 15 מחייך למצלמה כשבידו אפרוח קטן.
"זה... בן דוד שלי, מצד אמא."
"אוקיי, הוא חתיך. הוא לומד איתנו?" היא הביטה בי בשאלה.
"לא, הוא... הוא היה גר בצרפת." מלמלתי.
"ו...?" היא שאלה. נאנחתי והתיישבתי על הרצפה לצידה.
"הוא אמור היה להיות עכשיו בן... שמונה עשרה, פחות או יותר."
"ומה קרה לו?" היא הניחה את התמונה בצד.
"אמא שלו נפטרה לפני שנה-שנה וחצי, והוא חי עם האבא החורג שלו, שלא ממש עשה לו חיים קלים. באיזשהו שלב הוא גירש אותו מהבית, אז הוא נאלץ לישון בבתים של חברים שלו במשך שבוע, ואז הוא החליט שהוא בא לארץ. הוא גנב כסף מאביו החורג וקנה כרטיס טיסה. הוא דיבר איתי בטלפון כשהוא היה בשדה התעופה, הוא היה כלכך נלהב שהוא שוב יראה אותי, ואת אדגר... הייתה לו כזאת התרגשות בקול כשאמרתי לו שאני אחכה לו בשדה התעופה. הוא סיפר לי שהוא לא עצם עין כל הלילה, שהוא כלכך מצפה לעלות על המטוס... הוא אמר שהוא יספר לי כלכך הרבה דברים כשהוא יגיע. וכמו שהבטחתי, חיכיתי לו בשדה התעופה. כשהשעות עברו, אבא אמר לי שהטיסה כנראה מאחרת. שזה קורה כמעט כל הזמן, ושבקרוב הוא יגיע ואני אראה אותו. אחרי שעה אמא ניתקה שיחת טלפון, והיא פשוט התחילה לבכות... אני... אני לא הבנתי מה קורה, אני לא חשבתי שזה אמיתי. אני פשוט לא קיבלתי את זה שהמטוס התרסק."

חזרתי לתחייה!בין היתר זה נכון, המחשב לא עבד לי במשך הרבה זמן, ואז כשהוא חזר לעבוד לא היה לי אינטרנט. היה לי גם עומס בלימודים, גם לא היה לי חשק לכתוב וגם... טוב, אני ידועה בעצלנותי.אני מקווה שאתן עדיין זוכרות את הסיפור ^^קריאה נעימה (: