"העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. אנשים אשר זכו ביכולות מסויימות הנובעות מאחד מארבעת היסודות, ואנשים רגילים להן אין יכולות כלל. יש הפרדה די ברורה בין שני סוגי האנשים, הם חיים בניפרד, לומדים דברים שונים לגמריי, מתאמנים אחרת.  

"את, מסיבה ממש לא ברורה ומפתיעה, גדלת במקום בו לאנשים אין כוחות, במקום בו יש סלידה מהכוחות האלה, דבר שמאוד טבעי שיקרה, אחרי הכל יש לאנשים הרגילים הרבה קנאה כלפינו והם במקום לקחת את זה למקום טוב מעדיפים לשנוא אותנו" יכולתי לשמוע את הזלזול שהיה בקולה "זו הסיבה שאני מאמינה שלך, ביחס לשאר החניכים פה אשר גדלו בסביבת אנשים עם כוחות ולמדו עליהם, יהיה הרבה יותר קשה לשלוט בכוחות, להתחבר אליהם" הבחורה אדומת השיער המשיכה בדבריה, היא דיברה כאילו היא יודעת הכל, כאילו היא מכירה אותי כבר שנים ויודעת בדיוק איך אני מרגישה.

משום מה שנאתי את זה, למרות שזה היה דיי נכון.

"לאור העובדה הזאת החלטתי שבנוסף לשיעורים והאימונים הרגילים אותם תעברי עם כל שאר החניכים, אני גם יצמיד לך חניך מתקדם. הוא יעזור לך בכל הקשיים שלך ואף יעשה לך קצת שיעורים פרטיים בנוגע לכוחות והכל, כל מה שהחניכים למדו לפני שהגיעו לפה הוא ילמד אותך כך לא תרגישי בפיגור או מחוץ לעניינים" היא חייכה חיוך חושף שניים לבנות

"אוקי" מלמלתי

היא כנראה שמעה את הפחד בקולי וחיוכה ירד, "אני מבינה את החששות שלך" באמת? "ואת חייבת לדעת שזה מאוד טבעי, הריי זה קשה לגלות את הכוח הזה, במיוחד בדרך שאת גילית אותה, אבל את חייבת לזכור שהכוח הזה הוא מתנה"

"מתנה" חזרתי אחריה, לא ממש מסכימה איתה, "יש במקרה פתק החלפה לדבר הזה?"

היא צחקקה מעט ונשענה אחורה על הכיסא שלה, "אל תדאגי יקירתי, פה את תלמידי על הכוחות, תתרגלי אותם ותתחברי אליהם, ואז, אני מבטיחה לך שאת תשמחי מאוד שקיבלת אותם"

משכתי בכתפיי "אם את אומרת"

רובי פתחה את פיה כדי להגיב כשלפתע הדלת נפתחה, "היי רובי, קראת לי?" קול נמוך נשמע מאחורי

בניגוד למה שחשבתי רובי חייכה לעבר החוצפן שהתפרץ לחדרה, "כן, בוא כנס" אמרה לו והביטה בי "רן תכירי, זה ליאו, הוא הולך לעזור לך כמו שאמרתי לך מקודם"

"נעים להכיר" אמר הקול כשסובבתי את ראשי אליו.

ואו.

אין מילה אחרת לתאר אותו. הוא היה פשוט מושלם. שיערו השחום היה אסוף בקוקו קטן, עורו היה בהיר ועניו הגדולות היו בצבע חום אדום כזה, צבע שלא ראיתי בחיים. בנוסף הוא היה דיי גבוה ובעל מבנה גוף די שרירי

פתאום נזכרתי שאני צריכה להגיב, ושהמבטים הבוחנים שלי לא תורמים למצב. "היי" פלטתי מבלי להוסיף עוד

הוא חייך חיוך ממיס

"אני מאמינה שאת צריכה קצת לעכל את כל העניין, אז אנחנו נסיים להיום. רק שתדעי שאת יכולה לפנות אליי בנוגע לכל דבר, אני תמיד פה בשבילכם" היא חייכה

הנהנתי ונעמדתי על רגלי "תודה" פלטתי

"ליאו, תראה לה בבקשה את החדר שלה?" היא שאלה את האל שעמד מאחורי

"בטח" אמר האל ופתחת את הדלת

הסתובבתי והתקדמתי אחריו כשהיא קראה בשמי, "רק רציתי לאחל לך בהצלחה" אמרה

"תודה" אמרתי שוב והכרחתי את עצמי לחייך.

יצאנו מהחדר והתקדמנו במסדרון, זה לצד זו. טוב מודה, זה היה אחד הרגעים הכי מלחיצים שהיו לי בחיים. לא ידעתי מה להגיד או איך להגיב לידו.

'אם קאלי הייתה רואה את זה, היא בטוח הייתה מרביצה לי' חשבתי בראשי. קאלי היא החברה הכי טובה שלי, והיא ידועה באהבת לבחורים חתיכים כמוהו. היא, בניגוד אליי, לא פחדה להתחיל עם בחורים, לפלרטט איתם ולשלוח להם מבטים. היא תמיד אמרה שהיא מודעת למה היא שווה והיא פשוט מנצלת את המתנה שהאל שלח לה – היופי שלה.

טוב אפשר להבין אותה, היא הייתה מהממת, כל כך שונה ממני. היא בלונדינית עם שיער ארוך וחלק בעוד אני עם שיער חום גלי שהגיע קצת אחרי הכתפיים. לה יש עניים ירוקות עגולות וגדולות, לא כמו עני החתולה שלי שהיו בצבע חום דיי רגיל. היא הייתה גבוהה ואני דיי נמוכה, היא הייתה הייתה בעלת גוף צנום ומוטניים צרות בניגוד לקימורים שלי. היא הייתה מסובבת ראשים בכל מקום אליו הלכה, היא הייתה בולטת ומושכת. ואני? טוב אני הייתי שקטה יותר, דיי חבוייה.

לא שזה הפריע לי, הרי לא רציתי את כל צומת הלב הזאת.

חוץ מזה שקאלי, כמו שהייתה מדהימה ביופיה כך הייתה מדהימה באישיותה. היא הייתה מצחיקה וספונטנית, היא לא הייתה סנובית שחושבת שהיא יותר מכולם אלה תמיד החמיאה לאחרים ודיברה בגובה העניים.

נשפתי באנחה, חבל שהיא לא פה איתי, היא בטוח הייתה מוצאת נושא לשיחה עם האליל הזה.

"על מה את חושבת?" הוא שאל לפתע

הסתכלתי עליו בשאלה "מה?" שאלתי, לא ממש מאמינה שהוא פנה אליי

חיוך קל עלה על פניו "את פשוט נראת שקועה כל כך, זה סיקרן אותי"

משכתי בכתפי וניסיתי כמה שפחות להסמיק, "סתם, חשבתי על החברה הכי טובה שלי" מלמלתי

"מתגעגעת?"

חיוך קטן עלה על פניי "זה עדיין לא נקלט אצלי שאני לא אראה אותה"

"את יודעת שאת יכולה לבקש אישור יציאה מרובי, אני בטוח שעוד תפגשי איתה הרבה" אמר בניסיון לעודד

הנהנתי לשלילה "זה לא זה, אני רגילה לבלות איתה את כל יום, היא תיהיה חסרה לי עכשיו" אמרתי "חוץ מזה שהגעגוע הוא לא רק אלייה, אלה לחברה בכללי או אפילו סתם אדם מוכר" מלמלתי

"כן, זה יכול להיות קשה להגיע למקום זר" אמר "אבל אל תדאגי, אני מבטיח לך שמהר מאוד את תסתגלי ותכירי פה אנשים" הוא חייך

"אני מקווה" אמרתי

פנינו ימינה ונכנסנו לתוך מסדרון שונה מעט, הוא היה רחב יותר והקירות שלו היו צבועים בוורוד בהיר.

"פה זה מתחם השינה של הבנות, איזה מספר החדר שלך?"  שאל

הוצאתי את המפתח ששלחו לנו לפני כמה ימים, היה רשום עליו מספר החדר "35" אמרתי

"בואי, זה פה" אמר, הוא נעצר מול הדלת שכתוב עלייה '35' וחייך "אני מקווה שתהייה עם משהיא נחמדה, החדרים מעורבבים כך שאת יכולה ליפול גם על בחורה שהכוח שלה מושפע מיסוד שהוא לא יסוד האש"

כיווצתי את עניי "באמת?" שאלתי

"כן, השליטים אומרים שהם רוצים את כולנו מאוחדים אז הם עירבבו את החדרים" הוא משך בכתפיו "אבל זה בסדר, כל עוד את לא נופלת על איזה מעצבן מיסוד המים"

כיווצתי את עני בבלבול "תן לי לנחש, אתה נפלת על מעצבן מיסוד המים?" חייכתי חיוך קטן

הוא הרים את ידיו בכניעה "עלית עלי"

צחקקתי ופתחתי את הדלת. זה היה מוזר, כי החדר נראה ריק לגמרי, כלומר לא היה כלום על שולחן הכתיבה או על המדפים וגם המיטות היו ללא סדינים. "אמ.. אני לבד?" שאלתי לא מבינה

ליאו הציץ מבעד לכתפי, "לא נראה לי, יכול להיות שהשותפה שלך יצאה, הרי עכשיו זה תקופת החופש פה"

"באמת? בגלל זה אין פה הרבה ילדים?" שאלתי, סובבתי את ראשי וקלטתי אותו דיי קרוב אלי, דבר שגרם לי להסמיק מעט

הוא מצידו לא הרגיש בשום מבוכה ורק הנהן באדישות "כן, הרבה עזבו למשפחות שלהם, אבל החופש נגמר בעוד שבועיים וכולם יחזרו לשיעורים" הוא חייך חיוך קטן "בנתיים יש לך שבועיים להתאקלם פה"

"אה" מלמלתי

"טוב, אני חושב שהיום כידי שתנוחי קצת ותתרגלי לפה, נפגש מחר כדי להתחיל בשיעורים הפרטיים?" שאל

"אמ.. בסדר" אמרתי בחיוך

הוא הנהן "אז נתראה" אמר, הוא רכן לעברי, נתן לי נשיקה בלחי והלך.

העלתי את ידי אל הלחי הבוערת שלי וחיוך קל עלה על פניי, היה נחמד שבחור כזה הולך ללמד אותי.

"נו, אולי המקום הזה לא כזה נורא" מלמלתי לעצמי וסגרתי את הדלת.

כמה מילים לפני הפרק..

כמו כל סיפור חדש - במיוחד פנטזיה- קצת קשה להבין אותו בהתחלה, אני מקווה שתהיו סבלניים ותמשיכו לקרוא :]

בנוסף לדמות הראשית קוראים רן (Ren). את האופי והאישיות שלה אני בטוחה שתגלו בהמשך..

זהו זה חברים, הסיפור החדש מתחיל!

מקווה שתהנוו ♥

רוח נשבה סביבי, גורמת לשיערי הגלי לעוף ולחסות את פני.  הזזתי את קבוצת השיער ושמתי אותם מאחורי אוזני. 'קדימה' האצתי בעצמי והרמתי את ראשי מהאדמה אל המבנה הגדול שניצב מולי, טוב אם לומר את האמת הוא לא גדול, הוא פשוט עצום. כאילו חיברו כמה מבנים יחד ויצרו בית שהיה בעל 4 קומות שנבנה במין חצי ריבוע.
מסביב למבנה היה שטח גדול ורחב שהיה תחום על ידי גדר גבוהה. לא הבנתי מה הטעם בגדר לבית ספר כזה, אך לא התעמקתי בזה והתחלתי לבחון את הילדים ברחבה. לא היו הרבה ילדים, וגם אלו שהיו היו מפוזרים לאורך כל השטח.
הם לא נראו לי שונים מהחברים שלי. הרי הם נראו כמו ילדים לכל דבר, יושבים יחד, צוחקים, מדברים. לא נראה מאיים כמו שחשבתי.

"היי רוז, קלטי מה הצלחתי!" קרא לפתע אחד הבחורים וקם על רגליו, הוא החל להוריד את חולצתו ומכנסיו, חושף את גופו הארוך והצנום

"מה אתה עושה!?" שאלה הבחורה, רוז כנראה, ועשתה פרצוף עקום "תתלבש ימופרע"

"אל תדאגי, עוד מעט זה לא יפריע לך" אמר בחיוך ערמומי, הוא עצם את עניו לכמה רגעים, כשפתח אותם גופו התחיל להעלם.

"מה?" עניי נפתחו בהפתעה, לא מאמינה למה שאני רואה. אבל כן, זה באמת קרה, קודם רגליו, אחר כך ביטנו, ידיו ולבסוף גם ראשו. הוא נעלם כלו היה כשהדבר היחיד שחושף את מיקומו היה התחתונים שעוד נשארו על גופו

"גדול!" קראה הנערה וקמה בהתלהבות "אני לא מאמינה שהצלחת לעשות את זה!"

לקחתי צעד אחורה. זה לא הגיוני, פשוט לא! "אנ..אני לא מוכנה.." פלטתי ולקחתי עוד צעד אחורה "בואי נחזור הביתה.. בבקשה" שלחתי לה מבט מתחנן

היא הביטה בי וחייכה את חיוכה מלא הביטחון, תופסת בידי ומלטפת את שיערי בידה השנייה. "אין לך מה לדאוג" אמרה "זה עכשיו נראה לך קצת מוזר ושונה, אבל אני מבטיחה לך שבעוד כמה ימים את תתרגלי, את תלמדי על זה ותכירי חברים חדשים"

"אני לא רוצה להכיר חברים חדשים" אמרתי והתרחקתי ממנה, "אני לא רוצה לעבור לפה בכלל! אני רוצה לחזור הביתה, לחיים שלי, לחברים שלי ולשיגרה הרגילה. אני לא רוצה לשנות הכל"

היא לקחה נשימה עמוקה ונישקה אותי על מצחי "אין לך ברירה ילדה שלי" לחשה "אני יודעת שזה קשה לך, אבל.. אחרי מה שקרה.. את לא יכולה לחזור, לפחות לא עד שתשלטי בהם כמו שצריך"

השפלתי את ראשי, ידעתי שהיא צודקת, אבל זה לא שיפר את הביטחון שלי. הזזתי את מבטי חזרה למבנה, קולטת שהילד חזר להראות ואת הילדים שעמדו סביבו והראו התלהבות. לקחתי נשימה עמוקה, נפרדת לשלום מהחיים הרגילים והנורמליים שלי ואומרת "בואי נכנס".

עברנו את שער הכניסה – שם לא היה שום שומר כמו בכל בית ספר רגיל - והתקדמנו לעבר הכניסה של המבנה. ככל שהתקדמתי יותר כך הוא נראה מפלצתי יותר ומפחיד.

היא החזיקה את ידיי כל אותו דרך וכשנכנסנו למבנה היא חייכה אליי חיוך מעודד, "יש לך מושג לאין הולכים עכשיו?"  שאלה בגיחוך, מנסה לשבור את האווירה

אני בתגובה רק משכתי בכתפיי והסתכלתי סביבי, הוא נראה אפילו יותר גדול מבפנים.

"בואי נשאל משהוא" מלמלה והסתכלה סביבה, "סליחה" היא פנתה לאיזה נער שבדיוק עבר. הנער נעצר והביט בה במבט שואל "אתה יודע במקרה איפה המזכירות פה?"

הוא צחק ויכולתי לשמוע את הלעג, "מזכירות? מה.. חניכה חדשה?" שאל והעביר את מבטו אליי

היא הסמיכה מעט מבושה, ממש כמו ילדה קטנה שמסמיכה לאחר שאהוב ליבה הסודי החמיא לה. "כן, היא נרשמת היום" אמר והפנתה אליי את מבטה

"טוב אז אין לנו מזכירות, אתם מחפשים את אחד השליטים" אמר

"שליטים?" היא שאלה בעוד עניי התכווצו בבלבול

הנער הזר הנהן באדישות "שליטי היסודות, מאיזה יסוד הכוח שלך מושפע?" שאל אותי

רטט מוזר עבר בגופי, גורם לעורי לסמור מעט. "אמ.. אנ.. אני לא.." גמגמתי

הוא נאנח והכניס את ידיו לכיסים "מים, אוויר, אדמה או אש?" שאל "ארבעת היסודות, מאיזה מהם הכוח שלך מושפע?" הוא הסביר את עצמו

שלחתי מבט שואל לעברה, ואז החזרתי להביט בנער, חוששת מעט. "אש.. אני חושבת"

הוא הרים גבה בשאלה "את חושבת?" הוא גיחך "נחמד.. בכל מקרה את צריכה לפנות לשליטת האש, רובי, אני יכול להראות לך את הדרך אם את רוצה"

"זה יהיה נהדר" היא מיהרה להגיד והסתובבה אליי "ילדה שלי, אני מאמינה שאת לא תצטרכי אותי יותר.."

"אולי תבואי איתנו?" שאלתי בחשש קל, עוד לא הייתי מוכנה לעזוב אותה

היא הנהנה לשלילה "את צריכה לעשות את זה לבד, אני מבטיחה לבוא לבקר, וגם נדבר בפלאפון כל יום אין לך מה לדאוג" היא חייכה "אני לא עוזבת אותך" אמרה ונתנה לי נשיקה חמה בלחי "אני אוהבת אותך" היא עטפה אותי בחיבוק חם

החזרתי לה חיבוק חזקה וכשעזבתי היא שוב חייכה "ביי ילדה שלי" אמרה ואז הפנתה את מבטה לנער הזר "תודה". היא הסתובבה והלכה.

הבטתי בדמותה עד שנעלמה ואז לקחתי נשימה עמוקה. זהו זה, אני לבד לגמריי עכשיו.

"אמא שלך?" שאל הנער

הבטתי בו והנהנתי לשלילה "דודה שלי"

הוא פתח את עניו בהפתעה "וואלה?" שאל והתחיל ללכת כשאני לצידו "בחיים לא הייתי מנחש, אתן נראות קרובות"

משכתי בכתפיי "היא זו שגידלה אותי" אמרתי

הוא חייך חיוך קטן "נחמד.. דרך אגב אני פאול, ואני החניך של שליט באדמה, קלאוד"

"רן" אמרתי את שמי

"זה קצת מבלבל בהתחלה, אני יודע. למרות שכל השנים דיברו איתנו על הכוחות שלנו ועל הרגע בו הם יתגלו והכל, להגיע לרגע האמת יכול להיות מאוד מלחיץ, אבל זה בסדר, מתרגלים מהר מאוד" הוא חייך חיוך מעודד "את תראי שכל מה שלמדת עד עכשיו יהפוך פתאום מוחשי, ושזה דיי מגניב"

חייכתי חזרה חיוך שיקרי, לא ידעתי איך להגיב לדברים האלה, או יותר גרוע, איך לספר לו שאותי לא לימדו כלום על הכוחות, שאני באה ממקום בו הכוחות האלה הם דבר לא רגיל וממש לא מגניב.

אז שתקתי ולא אמרתי כלום.

"הגענו" אמר ונעצר מול דלת פלדה גדולה "בהצלחה רן" הוא חייך והלך.

הרמתי את מבטי אל הדלת הגדולה ועצמתי את עניי לכמה שניות "קדימה רן, את מסוגלת" מלמלתי לעצמי ובלי לתת לעצמי זמן להתחרט דפקתי בדלת

"כן?" קול דק ונשי נשמע מהצד השני

'הוא לא נשמע כזה מאיים' חשבתי לעצמי ופתחתי את הדלת, נכנסת פנימה בחשש "שלום, אני רן" אמרתי בשקט

מולי עמדה בחורה דיי גבוהה עם גוף שכל אישה הייתה חולמת עליו. היא נראתה בסביבות הגילאי ה30 דבר שגרם לי לתהות איך היא יכולה להיות כל כך צעירה ובעלת סמכות גדולה פה?

עוד דבר שמשך את צומת ליבי היה שיערה הארוך והאדום כאש וענייה הגדולות והתכולות שבניגוד לשיערה המאיים שידרו רוגע אין סופי.

"היי רן, אני רובי ואני האחראית על כל חניכיי, אלה שהכוח שלהם מושפע מיסוד האש" קולה היה עדין ומלטף כשהיא הציגה את עצמה "חיכיתי לך, שבי בבקשה" אמרה וסימנה על הכיסא שהיה מולה

הנהנתי בשקט ועשיתי כדבריה.

היא התקדמה אליי והתכופפה לעברי, שולחת את ידה ונוגעת באצבעותיה במצחי. היא הייתה ככה כמה שניות עד שחיוך קטן עלה על פנייה, "כן, אני מרגישה את זה, הוא קצת חלש כרגע אבל הוא קיים" אמרה

"מה קיים?" שאלתי לא כל כך מבינה

"הכוח שלך, הלהבה שבך" אמרה ונעמדה שוב, הולכת לשבת על הכיסא שהיה בצד השני של השולחן מולי. "שמעתי על מה שקרה לך, אני יודעת שאת בטח מרגישה רגשות אשם על מה שעשית, אבל את מוכרחה להבין שזו לא אשמתך"

הנהנתי, למרות שלא הרגשתי שום רגשי אשמה בקשר למה שעשיתי

"את לא היית מודעת בכלל לכוחות שלך, ובטח שלא ידעתי איך לשלוט בהם. חוץ מזה שיסוד האש מטבעו הוא יסוד שמאוד קשה לשלוט בו, יש פה חניכים שגם אחרי אימונים רבים אינם מצליחים לשלוט בו במאת האחוזים" חיוך מעודד עלה על פנייה

"אני.. אני לא מבינה" אמרתי בכנות "יסודות? שליטים? אנשים נעלמים? אני.. אני ממש לא מבינה מה הולך פה"

רובי שתקה לשנייה, ואז חייכה שוב. "אם כך כדי שאני אסביר לך מההתחלה. כפי שאת בטח יודעת העולם שלנו מורכב מארבעה יסודות – אש, מים, אוויר ואדמה. ישנם אנשים אשר זכו בכוח שמושפע מאחד היסודות. זה יכול להשפיע מכמה מובנים, או שזה ישפיע על הבן אדם ספציפית, לדוגמא אחד שזכה לכוח המושפע ביסוד האוויר יוכל לעוף או להעלם, או שהאדם יוכל להשפיע על היסוד, לדוגמא אחד שזכה לכוח המושפע מיסוד האדמה יוכל לגרום לצמיחה של פרחים, עצים. יש אנשים שעם הזמן יכולים לשלוט בשני המובנים. אבל זה רק לאחר תרגול, תרגול אותו הם מקבלים פה" היא נשענה עם ידייה קדימה על השולחן וחיוכה התרחב "פה יקירתי יהיה הבית החדש שלך, פה תוכלי להשתמש בכוחות שלך וללמוד עליהם. כי בשביל זה הבית הזה נועד, בשביל לאמן אנשים שזכו לכוח בדיוק כמו זה שלך"

פלטתי אוויר החוצה והרגשתי איך הפחד עוטף אותי. למה? למה דווקא אני קיבלתי את הכוח המטופש הזה?