פטוניה יצאה הבוקר לשבוע מחנה גדוד העבודה של הנוער העובד והלומד. ואני, ציפור זקנה, נשארתי בקן והרגשתי את חוט הלב נמתח ומושך ונזכרתי בהרצאונת הזו שנשאתי לפני כארבע שנים (איך הזמן עובר מהר!) במסגרת תיקון ליל חצות בשבועות (שהיה בנושא "מהות ואמהות").
ודווקא עכשיו, בפרוץ החופש הגדול, נראה לי שיהיה מתאים לחשוב קצת על האימהות, והמהות, והחוט...
קצת ארוך.
יש זמן לקרוא עד סוף החופש הגדול (-;
האמהות כחוט...
הרצאה לתיקון חצות בליל שבועות - סלשה אטבסון -
אמא ובת, פסיכולוגית, מאיירת ומנחת קבוצות הורים.
אני מתרגשת ושמחה להיות כאן. הלילה אני רוצה לספר לכם סיפור – אפילו
סיפור וחצי, שבתוכו אני אשזור כמה מהרעיונות שלי על אמהות. ככל שירשה לנו
הזמן אשמח לשמוע גם את המחשבות והאסוציאציות וההרחבות שלכם.
סיפור המוצא שלנו הוא סיפור מוכר: חוט הלב.
כתב מקס נורדאו, ותרגם מגרמנית דוד פרישמן. לא מלאני ליבי לקצר,
במקומות הארוכים...
בּהיכל יָשָן אשר על
שפת הים ישבה לפנים מלכה יפה וּצעירה, וַתְּהִי המלכה עשירה ועצומה מכל הַמְּלָכות
אשר על פני האדמה ואשר בְּאִיֵּי הים. לא חסרה דבר בלתי אם בנים - ולוּ רק בן אחד
או בת אחת. ואמנם אשה בעולת-בעל היתה זה
שנים רבות, ורק ילד לא יֻלַד לה.
וכאשר עברה שנה על
שנה וילד לא ילד לה, ותלך המלכה הצעירה הלוך וְדַלָה ורוח ששונה אבד ממנה. ותהי
מצַחקת עם הַבֻּבּוֹת אשר היו לה מימי בתוליה, או ציותה ויביאו לה מן החוץ ילדים
קטנים ותּתרַפק עליהם ו וַתַּרְוֶה אותם נשיקות ודמעות בטרם תשוב לשלחם מעל פניה
להשיבם אל הוריהם.
בעיני חלק
חזק מאד מחוויית האמהות היא לפעמים התשוקה וההשתוקקות החזקה כל כך לילד...
והמלכה אין לה אֵם,
כי אם רק מֵינִקְתָּה הזקנה. ויהי היום והמלכה שאלה את פי מינקתה לאמר: "הלא
תגידי לי, מינקתי, האין יש כי תבוא החסידה גם עד לארצי?"
"יש ויש,
מַלְכָּתִי היפה" ענתה המינקת.
"אין זאת כי אם באה היא גם עד לארצנו בכל יום ובכל לילה".
"אך מדוע אין
היא סרה גם אל היכָלי?"
"הדבר הזה נבצר
ממני לְדעתּו, מלכתי יָפָתי, אף כי זָקַנְתִּי".
"האם לא תחשבי
כי יש אשר תשיג יָדי לִתְפּושׂ אותה מדי עוּפָהּ על פני היכָלי?"
והמינקת הנידה בראשה
בדאגה ותאמר: "כזאת
לא הייתי יועֶצֶת אותֵך. הן זה הדבר אשר
יאמר פי העם: אם יבהיל איש את החסידה מדי עוּפָהּ, אז תפיל ארצה את הילד אשר
בְּחַרְטֻמָהּ והילד ישַבּר את כל עצמותיו וימות, וגם לך וגם לָאִשָׁה אשר תחכה לו
לא יהיה".
ובכל-זה לא עֲזָבתה עוד
המחשבה לארוב אל החסידה ולגזול ממנה ילד בּחזקה.
אז ציותה לְצַיָּדֶיהָ ולקחו את רשתותיהם ועלו מדי לילה בלילה על הגגות ועל
צַמְרות העצים, למען אשר ילכּדו את אחת החסידות בהיותה קרובה אליהם בְּעוּפָהּ.
ורק הזהירה אותה המלכה לבלתי פגוע בחסידה ומכל משמר ישָמרו לבלתי חַבֵּל את הילד.
והצַיָּדים שמעו בקול
המלכה ויקומו ויעלו לילה אל הַמַאֲרב, ויהי הם רואים לפעמים באור הלבנה חסידה
מעופפת על פניהם וילד בְחִתּוּלָיו בחרטֻומה, ואולם לא קָרְבָה החסידה אליהם
דַּיָּם, ויהי עליהם לשוב בידיים ריקות.
והמלכה גערה בצידיה על כי נבצר מהם להיות חרוצים במלאכתם,
ואולם גם החסידות
התמרמרו מאד. ותבאנה החסידות ותצעקנה חמס
באזני שָׂרַת הילדים הממֻנָה על נשמות הילדים בשמים על אשר לא יתנו להן לעבור
לדרכן בשלום בגבולות המלכה הצעירה. מבהילים אותן בקריאות ומשליכים אחריהן רשת, עד
כי עוד מעט והפילו מפיהן את הילדים אשר הָפְקידו ביָדן.
וְשָׂרַת הילדים שמעה
את כל התלונות האלה אשר הלינו חסידותיה ויקדרו פניה.
וממחרת בבקר באה
שָׂרַת הילדים אל חַדר המלכה הצעירה והיפה ותיגש אליה באין ברכה ובאין שלום ותדבר
אליה קשות: "מַה לָךְ כי צִווִּית על צַיָדַיִךְ ללכוד את החסידות נושאות הילדים
מדי עוּפָן?"
והמלכה הביטה
מִשְתָּאָה על האשה הנכריה, אשר קומתה גבוהה ושמלתה תכלת ועיניה מאירות. והמלכה
ענתה בשִׂיא גָדְלָה ותאמר: "רק אין זאת אשר לא תדעי אל מי אַתּ דוברת, כי
לולא כן לא עָרַבְתְּ את לִבֵּךְ –"
"רב לך!"
ענתה אותה שָׂרַת הילדים נמרצות ולא נתנה אותה לכַלות את דבריה. "את רָמוֹתַיִךְ ונשגבותיך אלה הניחי,
ברגע אשר אנכי ניצבת עִמֵך בזה. ידעתי
היטב כי אַתּ המלכה אשר על הארץ הזאת, אבל אין מלכה נחשבת בעיני מאומה. מְמֻנָּה אנכי על המשמרת הקדושה - רְאִי הנה
שָׂרַת הילדים אנכי, השולחת את החסידות אל הָאִמות, ואני הנני פוקדת עלַיך לבלתי –
– "
אבל שרת הילדים לא
יָכלה עוד לכַלות את דבריה, כי בשמוע המלכה מי האשה העומדת פניה, ותשכח כרגע את כל
גאותה ותתנפל לרגליה ותַּחזק בברכיה ותתחנן אליה ותקרא: "הוי שָׂרַת הילדים
הרחמניה, תעשה נא עמי רק את החסד הזה ונתנה לי ילד!"
ושׂרת הילדים התבוננה
אליה רגע קטן ותחשוב מחשבות, ואחרי כן הרימה אותה מעל הארץ ברחמים ותדבר אליה
רַכּות מבראשונה ותאמר: "לא, מלכה נחמדה, את שְׁאֵלָתֵךְ לא אוכל לעשות."
"אבל מדוע זה לא
תוכלי, שָׂרָה יְקָרָה? מדוע יבָּצר ממני הטוב אשר לא ימָנע גם מן הַנִּקְלה
בשפחותָי?"
"הילדים מביאים
לפעמים לא רק את הטוב, מלכה נחמדה, כי-אם גם מכאוב. הנכונה הנך בכל-לב גם אל
המכאוב, ילדתי היקרה?"
"הנני נכונה
בכל-לב גם אל המכאוב, שָׂרָתי היקרה."
"אין זאת כי לא
יָדַעַתְּ, מלכה קטנה וטובה, אַתּ אשר את אומרת להעמיס עלַיך. הן יחלה ילד ואז יושבת אמו על מיטתו לילות באין
שֵׁנה וביעותי מוות לא יסורו מנגד עיניה.
או יש אשר ימות ילד בשחר ימיו ואז לא ישוב עוד לב אֵם לעלוז עד עולם. או יש אשר תְּאֻשַׁר אֵם ותגַדל את בנה עד
היותו לאיש, והוא יקום אחרי כן וילך אחרי אשה וייקח אותה לו ואת אמו יעזוב לבדה
בימי זקנָתה."
...או סתם
יריב עם האחים שלו במושב האחורי באוטו, ויצרח בסופר כאילו עורפים את ראשו אם לא
קונים לו במבה, יקשקש על הקירות ובאופן כללי יעשה לנו את המוות... שלא לדבר על הדאגות, החרדות, התסכולים וההתמודדויות שמזמנת ההורות...
שרת הילדים מגלה
פה משהו למלכה שלא כל האמהות יודעות לפני שהן מחליטות ללדת ילדים. שזה ממש לא תמיד קצפת
ודובדבנים...
ומה אומרת המלכה?
"כל אלה לא
יחרידוני, שׂרָתי הטובה. תיתן נא שרתי ילד
לי, כי זאת שאֵלָתי אשר אנוכי שואלת בכל לבי.
בחלות הילד אכלכל אותו במחלתו, במותו אמות עמו גם אני ובצאתו ולקח לו אשה
אשמח עמו גם אָני – רק זאת עשִׂי לי, שרָתי הטובה, ונתתְּ לי יָלֶד."
ושָׂרַת הילדים חשבה
רגעים אחדים מחשבות ואחרי כן קראה: "חַכִּי ואראה אם אוכל לעשות למענֵך
דבר", ובדַבּרה קָרְבָה מאד ותתבונן אליה ותהי כמדַברת אל לבה ותאמר:
"אכן יש לַקְּטַנָה הזאת חוט הלֵב ואנכי לא ידעתי. הן לא מצאתיו לרֹב בלב מלָכות".
"מה זה חוט
הלב?" שָׁאלה המלכה בתמיהה גדולה וגם בדאגה מעט.
"האם לא
רְאִיתִו מעודֵך?" ענתה שָׂרת הילדים.
אז שלחה שָׂרַת
הילדים את ידה וַתִּתפּושׂ דבַר-מָה ותחזק בו לעיני המלכה, והמלכה הביטה ותרא והנה
חוט ארוך אשר מראהו כְמַטְוֵוה זהב דק כִּפְתִיל קור עכביש דק. והמלכה תפשה בו ותמשוך בו רגע בחָפְזָה, אז חשה
פתאום מכאוב בלבה וַתַּמְלֵט זעקה קטנה וחרישית.
אז ראתה וַתַּכֵּר כי מקרב לבה צומח ויוצא החוט, ותשאל את שָׂרַת הילדים אם
כבר רַבּו הימים אשר יצמח החוט בקרבה.
"מאז ומעודֵך
צָמח מקרב לִבֵּך", ענתה שרת הילדים, "ורק כי לא התבוננת אליו, לכן לא
רְאִיתִו. הנה אנכי שולחת לך ילד, וגם לו
יהיה חוט הלב כמוך, ואַתּ קשרי את החוט ההוא בּחוּטֵך ואז לא יהיה עוד איש ולא
יהיה עוד דבר אשר יוכל להפריד ביניכם עד עולם".
והמלכה נשאה את קולה
ותבך מרוב שמחה בשמעה את הדברים, אך בטרם תמצא מלים להביע את דברי תודתה וברכתה,
וְשָׂרַת הילדים התעופפה בעד החלון החוצה וַתֵּעָלם. אז קראה המלכה למינִקתה ותספר לה בעליצותה כי
עוד מעט ובאה החסידה גם אליה. ובהיכל
המלכה החלה התכונה הגדולה, ויהיו כולם מחכים בכיליון נפש אל הבּא.
והנה, אל ההיכל נשמע
קול מַשַּׁק צפור בחלון המגדל. אז מהרו אל
החלון ויפתחוהו, והנה חסידה גדולה ובפיה ילדה קטנה, והמלכה בראותה אותה צעקה צעקת
שמחה גדולה ותתרפק עליה ותישק לה ולא חדלה.
והילדה יַלדה נחמדה
ויפה עד להפליא, צחה ואדֻמה ושערת ראשה צְהֻבָּה ועיניה תכלת. והמלכה מהרה וַתְּחַפֵּשׂ, והנה אמת נכון הדבר:
מן הלב הקטן אשר ליַלדה יוצא חוט זהב דק מאד מאד, אשר יאמין הרואה כי רק בנגֹע
אליו הרוח וְיִנָּתק, ואולם חזק הוא ואַמיץ. והמלכה מִהֲרָה ותקשור את חוט לב הילדה אל החוט אשר עם
לבה, וַתָּחָש בנפשה פתאום זֶרֶם חום נעים אשר זָרַם מלב הילדה אל לבה והחום נתן
שמחה גדולה בלבה.
ואני רוצה להזכיר כי לא תמיד
זורם מיד החום הזה, תחושת החיבור של האם לתינוק , לפעמים לוקח קצת זמן עד
שקשר החוט הזה מתהדק...
והמלכה לא עזבה מן
היום ההוא את הנערה אף רגע אחד, ותקרא לה שֵם הִילְדָּה. בימים הראשונים ושני חוטי הלב הקשורים יחדו היו
קצרים מאד, אשר לא יכלה האֵם לִרְחוק מעל בתה אף כמלֹא שעל, וכאשר פִּגְרָה המינקת הנושאת את הנערה מלכת
מעט, והיה החוט מושך בלב המלכה בחָזקה, עד אשר צעקה המלכה ממכאוב ותעמוד
תחתיה. ואולם כאשר הלכה הנערה הלוך וגדול,
כן הלך החוט הלוך וְהַאֲרִיך. וכאשר החֵלה
הנערה לרוץ ברגליה, ויהי החוט אָרוך דַּיוֹ, עד אשר תוכל הנערה לנַתּר ולפַזֵז
לבדה בכל אוּלמֵי ההיכל, והמלכה לא ידעה מכאוב; וכאשר מלאו לה שתי שנים, וַיֶאֱרַך
החוט למן החדר אשר למלכה ועד קצווי הגן
אשר להיכל, ותהי הִילדָה יכולה להתהולל על פני הדשא כאֲוַּת נפשה. וּבְהַגִּיעָהּ
לַשָנָה החמישית, ויהי אורֶך החוט רב מאד, אשר תוכל לשבת במרכבה רתומה לסוסים
נחפזים ולנסוע דרך שלש שעות, והחוט גם לה וגם לאִמה לא הכאיב בְּהִמָּשְכוֹ. ואולם את הגבול הזה ומעלה לא עברה הִילדה, כי
כאשר נמתּח החוט עד למאד, ויהי הכאב אשר בלבה גדול מאד ותשאל את נפשה בחמת רוח
גדולה לשוב אל אִמָה.
זה בטח
מוכר לכם – בהתחלה הקשר הבל יינתק, לפעמים אפילו מכביד – ש"אי אפשר להניח את התינוק
מהידיים". ואחר כך החוט הולך ומתארך ופתאום אפשר להשאיר אותו עם בקבוק אצל
אבא ופתאום היא הולכת לפעוטון ויש לה שם חוויות שלא קשורות אלינו ואנחנו לא יכולים
לדעת עליה הכל 24 ושבע, ופתאום החוט צריך
להתארך עד כדי מחנה של יומיים בחופש פסח, והוא עוד יצטרך להתארך עוד ועוד, עד
הבסיס, ואחר כך אפילו עד הודו...
התיאורטיקנית
מרגרט מאהלר מתארת את תהליך הספרציה - אינדיוידואציה של התינוק מהאם . לפי מהאלר, התינוק אמור לאט
לאט בשלבים להפרד – פיזית ונפשית מהאמא וליצוא זהות עצמית ואגו משלו. בשלבים
הראשונים יש "סימביוזה נורמלית" כפי שמכנה זאת מהאלר, ובגיל שנה וקצת
התינוק מתחיל להתאמן בהתרחקות מאימו. (שלב האימון) – אימון- כי הוא מתרחק
וחוזר בכל פעם "לתדלק". השלב הבא הוא –התקרבות מחדש רפרושמה או Reapproachment (14-24 ח') – שבו
התינוק פתאום שב ונדבק אל האם. מהאלר מתארת את העימותים שהם חלק מהשלב של ההתקרבות
מחדש שמבטא את האמביוולנטיות בין הצורך באוטונומיה ובין הפחד מאבדן אהבת האם.
בעצם
חוט הלב ההולך ונמתח כפי שמתואר בסיפור, מתאים והולם את השלבים שמתארת מהאלר.
השאלה היא עד כמה הוא יוכל להמתח?...
והִילְדָה הלכה הלוך
וגדול והחוט הלך הלוך והַאֲריך, ותהיינה המלכה ובתה נפש אחת. ויהי היום והמלכה
ישבה בחֶדְרָהּ אשר במגדל והִילדה ומינקתה הלכו לשוח על שפת הים, ופתאום חשה המלכה
מכאוב בלבה אשר לא חשה כמוהו מעודה, ותזעק זעקה גדולה ותמהר ותצא על המעקה לתור את
בתה, ותרא והנה המינקת סופקת כף אל כף ועל פני הים ספינה והיא נחפזת לברוח. והמלכה הכירה כי ספינת שודדי-ים היא, כי באו
שודדים ויגזלו את הַפְּרִינְצָה הִילְדָה ויקחוה עִמם לארצם הרחוקה.
והמלכה צָעקה מרה
וַתַּזְעֵק את אַדְמִירָלֶיה וחובליה ומַלָּחיה, ותצַו אותם להביא את אֳנִיית
מלחמתה הגדולה ולצאת המיימה. ואולם
בַּהֲרִימָה את עָגְנָהּ לא נראו עוד שודדי הים ואנייָתם. והמלכה יורדת גם היא עם אנשיה אל היָם והיא
יושבת על יד תופש המשוט, ובמשוך החוט נמשך גם לבה בה בחזקה ויכאב לה. ולכן ידעה להגיד אל-נכון על פי מֶשֶךְ החוט את
עֵבֶר הדרך אשר תחתור אליו האנייה בלכתה.
שימו לב!
חוט הלב הוא זה שמוביל את המלכה לכיוון הנכון) והיא מרגישה איפה נמצאת בתה.
וָאֳנִיית-המלחמה אשר
לַמלכה גדולה ומהירה שבעתים מאוניית השודדים, וְהָרֶוַח אשר ביניהם הולך ודל ומשך
החוט הולך ומעט והמכאוב אשר בלבה הולך ורפה, ויהי עוד מעט ויהיו קרובים אל אוניית
השודדים עד למאד, אשר יָכְלָה המלכה לראות את הִילְדָה במו עיניה.
"הִכָּנֵעוּ!"
קראה המלכה ביַד רב-חֹבלה על פי קְנֵה-הדִבּור באזני השודדים. "הּכָּנְעו ועשינו עמָכם חסד!"
אבל השודדים בשמעם את
הדברים לעגו להם, וימהרו ויַחתרו בכל כחם ככל אשר יכֹלו, למען המָלט
מרודפיהם. ואולם המלכה ואנשיה קָרְבו
אליהם הלוך וקרוב, והשודדים תָּפשׂו את הפרינצה הִילְדָה ויטילוה אל הים. ואנשי המלכה בראותם את הדבר נבהלו מאד ויחרדו
חרדה גדולה, ואולם המלכה לא חרדה ולא פחדה, ותעמוד קוממיות אצל כַּרכּוב האנייה
וַתַּנַּע את זרועות ידיה למעלה ולמטה, ותהי כמושכת אליה דבר אשר לא תראֶנו עין. והאנשים אשר באנייה האמינו כי קסמים קוסמת
המלכה, כי לא ראו את הדבר אשר היא מושכת.
ואולם משכה המלכה בכח גדול ובחפזון עצום בחוט הלב והפרינצה הִילדה נמשכה
אחריו, ומקץ רגעים אחדים נראתה הנערה בצד האניה.
ובשוב המלכה עם בתה
המוּצָלָה והפרינצה הִילדה חלתה ותפול למשכב מרוגז ומפחד ומן הקור אשר במים. והמלכה יָשבה על מטת בתה ולא סרה ממנה. ויהי בלילה וַתֵּרָדֵם, כי עָיְפָה מאד, והמוות
בא חרש ויאמר לקחת את הנערה עמו. עוד הוא שולח
זרועותיו לתפוש את הנערה, ועיניו ראו פתאום את חוט הלב העובר ממנה עד אִמה והוא
נוצץ לאור המנורה כפתיל זהב כהה. אז נבהל
וינסה לתפוש לאטו את החוט ויבקש לנַתּקו בתּוֶוךְ, ואולם חָזַק החוט מכל כוחו
העצום. והנה התעוררה המלכה ותראה אותו. והמלכה
תפשה את שרביט הזהב הכבד אשר עמה בפנת החדר ותך בַּמָוות מכה גדולה ותקרא בקול
גדול: "צא משחית, צא!" –
והמוות צֻוָּה לקחת רק את הִילדה לבדה, ולא את המלכה, וכאשר קצרה ידו מהביא את
האחת בלעדי רעותה. ויברח על נפשו מפני מכּות המלכה אשר הכתה אותו עד כי עצמותיו
המשתקשקות חִשבו להִשָׁבר, וימָלט ויעָלם בחשכת הלילה.
תראו את
כוחה של האמהות. חוט הלב מציל את הילדה מטביעה, והוא כה חזק שאפילו המוות לא יכול
לנתקו. העוז והגבורה של האם יכול להניס אפילו את המוות... ומזכיר לנו כמה עזות אנחנו
יכולות להיות עבור ילדינו, כאשר הדבר נחוץ.
והִילדה חָיְתָה
מחָליה ותָּשב לאיתנה, ותלך הלוך וגדול ותיף ותהי לנערה גדולה ופורחת. בעת ההיא
ובן-מלך בא מאחת הארצות הקרובות לבַקר בהיכל המלכה, וירא את הִילדה ואת יָפְיָהּ
הגדול ויקרא: "את הפרינצה הנחמדה הזאת אקח לי לאשה וִיהִי מה; רק היא או אין
אף אחת". וגם הוא מצא חן בעיני
הִילדה, ובשאלו את פיה אם תלך אחריו, ענתה "אלך", ושניהם באו לפני המלכה
לבַקש מעִמה כי את בריתם תברך. ואולם
המלכה ענתה: "לא, בתי, הדבר הזה יפָּלא מהיות!"
"מדוע?"
שאלה הִילדה וַתָּרֶם קול בכי.
ואמה חבקה אותה
בזרועותיה ותשק לה באהבה ותאמר: "אַל תשאלי מדוע, ורק האמיני לי כי יפָּלא
הדבר הזה מהיות. שְׁבִי בשלום עמי ודעי כי
אין מקום על פני האדמה אשר יגדל שם אָשְׁרֵךְ מִשִׁבְתֵּךְ בבית אִמֵךְ".
ואולם הִילדה לא
האמינה בזאת. וכאשר האיץ בה בן-המלך לנוס
עמו לארצו ולהיות לו שם לאשה, תשמע לו, ובלילה יָשבה על סוסו וימהרו שניהם
לִרְכּוֹב. שעות אחדות רכבו יחדו בחפזון,
ואולם חוט הלב לא היה אָרְכּוֹ עד בלתי קץ, ובחצות הלילה, הגיעו עד לגבולות הארץ,
והחוט נִמתּח עד למאד ולא יכול להמָשך עוד.
והִילדה חשה פתאום את מֶשֶךְ החוט בלבה עם מכאובים נוראים. ואולם אהבתה את
בן-המלך חָזְקָה מאד, והיא הבליגה על מַדְווֶיה ותוסף לרכוב עמו, אף כי הלכו
מצוקותיה הלוך וגדול בכל צעד וצעד אשר צָעַד הסוס בדרכו.
ואולם גם המלכה
בהיכלה חשה בִמְשוך החוט בלבה ותדע כי בּורַחַת בתה, ותקם בחשכת הלילה לרדוף אחריה
מהר, כי לא יכלה לשאת את מכאוביה אשר בלבה.
ותהי המלכה רוכבת כרוח סערה ולפנות בוקר הדביקה את הבורחים. "עִמדו,
עִמדו", קראה המלכה. ותדבר בקול תוכחה ותאמר: "הִילדה, הנה מצאת את
לִבֵּךְ לעזוב את אִמֵךְ, תחת אשר אִמֵךְ לא היתה מוצאת את לבה מעולם לְעָזְבֵךְ
אותֵךְ".
"כן ארחות
החיים", ענה בן-המלך; "ואנחנו הנה ידענו נאמנה כי באחריתֵך תסלחי לנו,
גבִרתנו המלכה".
בן המלך
אומר – כן אורחות חיים. והוא צודק. התפקיד של הילדים הוא לעזוב אותנו, ולמן הניתוק
של חבל הטבור הם בעצם נועדו להתרחק ולעזוב,
להנשא, לא להיות רק ואך ורק שלנו ובשבילנו...
אני
רוצה להזכיר לכם סיפור אחר, אקטואלי מאד עבורנו, ערב שבועות, סיפור מגילת רות. נעמי
אומרת לכלותיה "לכנה שובנה אישה לבית אימה" –
אך רות בחרה אמא אחרת, ארץ אחרת ודת אחרת על פני אמה שלה, ואמרה לה באשר תלכי אלך
ואלוהיך אלוהי...כי לפעמים אולי באמת אפשר, אם צריך, להתיר את הקשר ולקשור אותו
ללב אחר... אבל לא בסיפור שלנו.
והִילדה ירדה מעל
סוסה ותאמר בקול דממה: "לבי כָאַב בי מאד מאד ואלַיך מְשָכַנִי, ואולם
מבן-המלך לא אוכל להרפות".
והמלכה חבקה את בתה
בזרועותיה ותען באהבה ותאמר": "אנחנו השתַּים לא נוכל להפָּרד אשה מעל
רעותה. שובו אַתּם ושְׁבו עִמי, היי לבן-המלך לאשה ככל אשר תאַווה נפשכם ואחרי
מותי יֵשב על כסאי אחרי וימלוך תחתי".
אחרי-כן היתה חתֻונת
הפרינצה הִילדה ובן-המלך, ובַעמוד הפרינצה תחת חֻפָּתָהּ נפלה על צווארי אמה ותאמר
אליה בקול דממה: "הן אשה אהיה לאיש, ואולם אותֵך לא אעזוב לנצח".
הרהור קטן
– למלכה שלנו לא היתה אם כפי שמסופר בתחילת הסיפור, ואולי דווקא בגלל שהיתה מראש
ברשות עצמה, היא לא למדה ולא התנסתה בתהליך ההדרגתי והעדין והאיטי של ההתנתקות,
ולא למדה עדיין איך לשחרר את החוט כך שגם הילדה-הילדה, תוכל להפוך למלכה, לאמא, שתהיה לה
זהות בפני עצמה.
השָנים חלפו והמלכה
הלכה הָלוך וְזָקון, עד היות חייה למשא עליה.
אז קראה לַמָוֶת, אשר גרשה אותו לפנים. ובבואו והוא יָרֵא וְחָרֵד מעט בהתייצבו
לפניה. ותאמר לו: "עמיתי המָּוֶות! עתה לא יבָּצר עוד ממך לקחתני. הנני
נכונה"."וחוט הלב?" ענה המות. "הן לנַתּק אותו לא אוכל ולקחת
את הפרינצה עמי גם היא לא צֻוֵּיתִי".
אז באה מחשבה בלב
המלכה העיֵפה למות לפנות גם הפעם לְשָׂרת הילדים. והנה באה שָׂרת הילדים ותתיצב לפני המלכה. ופני הַשּׂרָה לא שֻׁנו ברב או במעט, עוד קומתה
גבוהה ועיניה מאירות ושערותיה לבנות, ורק המלכה לא היתה עוד אשה צעירה ויפה כאז,
כי אם אשה יְשִׁישָׁה. ושׂרת הילדים התבוננה אליה רגע אחד בחמלה גדולה ואחר כן
החליקה בידה על קדקד ראשה הלבן ועל לחייה המקֻמטות ותשאל באהבה: "מָה אַתּ
שואלת מעמי, בתי הנחמדה?"
"שׂרָתי
היקרה", התחננה המלכה אליה בקולה הרפה.
"אֵיתָן היה חוט הלב כל הימים ואולם עתה בא המועד לְנַתְּקוֹ. עשי-נא
עמי את החסד הזה וְהִתַּרְתְּ אותו, למען אשר יבוא המוות וישאני עמו למנוחה, כי
עיֵיפה אנכי".
"בתי", ענת
שׂרת הילדים, "את חוט הלב לא יוכל איש לְנַתֵּק, לא אני ולא המוות. ואולם לכי למנוחתך בשלום ובִטחי בי, כי לא
יאֻנה לבתךְ כל אָוון".
ובחצי הלילה בא המוות
וידַבר קְצָרוֹת ויאמר: "הכל מוכן, בּואי". ובוקר מצאו את המלכּה מתה על מיטתה. והפּרינצה הִילדה היתה למלכה ותתאבל מאד על
אמה, אך מעט מעט נִחֲמָה אחריה, כמשפט הילדים מאז במות עליהם אבותיהם. וכאשר
זָקְנה מאד גם היא, וַתָּמָת וַתִּקָבר בקבר אמה וחוט הלב העשוי זהב אשר עין איש
לא תראֶנו יָצא וַיְּרֻקָּם מלב האם המתה אל לב הבת המתה גם מאז והלאה עד עולמי
עולמים.
כזו היא האמהות, היא לא נגמרת לעולם, גם אחרי שעוברים מן העולם...
זהו חוט שאין לו זמן או מקום, וכאשר הוא גמיש דיו הוא יכול לחצות
יבשות ולהתקיים גם אחרי המוות. אחת ההתמודדויות הקשות שלנו כאמהות (ואבות) הוא
הגמשת והארכת חוט הלב, כדי לאפשר לילדים שלנו להמשיך ולרכוב גם מעבר לגבולות
הממלכה שלנו ולהקים את הממלכה שלהם עצמם...
כדי להבין איך זה יכול לקרות, אני רוצה לקחת בהשאלה חוט אחר מסיפור
אחר ולקשור את שניהם:
הסיפור השני, על חוט נוסף, שאותו אתאר ממש בקיצור, הוא הסיפור מהמיתולוגיה היוונית על חוט אריאדנה.
אריאדנה היא בתו
של מינוס מלך כרתים. שם בתוך הלבירינת, מבוך ענק, המלך מינוס כלא יצור
כלאיים נורא – המינוטאורוס
– חצי שור חצי אדם. מידי שנה נאלצה העיר אתונה להעלות לו קורבן 7 נערים ו 7נערות. גם תזאוס, בנו של מלך אתונה, לא יכול להימלט
מהגורל האכזר ונשלח אף הוא
בספינה לכרתים להיות לטרף למינוטאורוס. תזאוס שהיה ידוע כהרפתקן ללא חת וחדור
תאווה לחיים, מחליט להרוג את
המפלצת ולשים קץ למנהג האכזרי הזה.
תזאוס מגיע לכרתים ושם רואה אותו אריאדנה.
אריאדנה התאהבה בו מיד, בזקיפות קומתו,
בקסמו האישי ומחליטה להצילו.
היא נותנת בידו שתי מתנות:
חרב ופקעת של חוט צמר אדום – חוט אריאדנה. תזאוס קושר את קצה החוט לעמוד הכניסה
ומשחרר את הפקעת כל הדרך פנימה. וכך, לאחר שהתעמת עם היצור
הנורא, הוא יכול לחזור על עקבותיו ולצאת מן המבוך ולמצוא בקלות את דרכו חזרה.
מסתבר כי החוט של אריאדנה הוא לא סתם חוט פשוט.
ריתקה אותי העובדה כי חבילת החוטים הזו של אריאדנה נקראת "קלו "- clue ומכאן גם נלקחה המילה
לשימוש בשפה האנגלית במובן של "רמז".
ואם חוט אריאדנה הוא בעצם "רמז", כעת אני רוצה לקחת את שני החוטים, חוט הלב וחוט אריאדנה, ולכרוך אותם
יחד:
חוט הלב הנחה את המלכה לשמור על ילדתה, להיות איתה תמיד בקשר ובחיבור.
חוט הלב הוא בעצם אינטואיציה האימהית, אותה אינטואציה שאפשרה למלכה לדעת איפה הילדה בכל האוקיינוס הגדול, זו אותה האינטואיציה האמהית היודעת.
זו מתנת האמהות האמיתית.
אותו חוט הלב עלול להפוך לכבל, אם סגולותיו נשארות רק אצל האם.
אבל אם האם מורישה את סגולותיו לבתה (לילדיה), הוא
יכול להפוך לחוט אריאדנה, הוא יוכל לחבר את הנפש שלנו לעצמינו, ולעזור לנו להיות האמהות
האינטואיטיביות של עצמינו.
אם המלכה תוכל לוותר על חוט הלב בתור כבל שקושר את הילדה
שלה אליה ועושה אותן גוף סימביוטי שלא ניתן להפריד, אלא תיתן לה את החוט כ"רמז" - clue - כדרך לחיבור אל עצמה, באמצעות כל הדברים הנפלאים שהיא יודעת מכירה וזוכרת אודותיה, אז חוט הלב
יוכל להפוך לחוט אריאדנה, מצפן השומר ומחבר לתוך נבכי הנפש, כשהדרך פנימה והחוצה
תמיד תתבהר ותתברר.
ואם חוט הלב יוכל להפוך לחוט אריאדנה שלנו, אנחנו נהפוך להיות מחוברים
וקשורים לעצמינו. תמיד במבוך המסובך של הנפש ושל החיים נוכל למצוא את דרכינו החוצה
(או פנימה) אל עצמינו.
ואז גם נוכל לדעת מתי נפשנו בסכנת כלייה או מתי היא נחטפת על ידי
"שודדים". השודדים האלו הם ה"לא נעים, ה - "ככה צריך", "מה יגידו", והשודדים הגרועים מכל : "זה לא מספיק טוב", ה- "זה בלתי אפשרי"...
ואז גם נוכל בכל מאודנו ועוזנו להגן על נפשנו.
וכאשר אנחנו נהיה מחוברים בחוט הלב, חוט אריאדנה אל עצמינו, נהיה
אמהות טובות לעצמנו, בוודאי נוכל להיות אמהות (ואבות) טובים עוד יותר לילדינו.
ולשרוד את מתיחת חוט הלב. ואפילו את החופש הגדול.
ולמי ששרדה עד כאן, אני מאחלת חופש גדול נעים ומוצלח במיוחד (-:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
