המכבסה

השנה  בפעם הראשונה בחיי השתתפתי בקריאת מגילת אסתר בבית הכנסת.

בר המצווה של חוליו חיבר אותנו לקהילה המסורתית (קונסרבטיבית) הקטנטנה ביישוב, ומאז אנחנו מוצאים את עצמנו מגיעים לקבלות שבת והנה, גם לקריאת המגילה.

מעבר לאווירה המשפחתית, האינטימית והנהדרת, זו היתה כנראה הפעם הראשונה שממש ישבתי וקראתי (והקשבתי) לכל המגילה. למה שהכרתי ולמה שלא ממש.

יותר מהכל כבשה אותי ההרעשה הכללית, השמחה והבוטה כשאומרים את המילה "המן". צלצלו, והרעישו, ורקעו וביזזו. שיימינג. מה שבחיים לא הייתי עושה בחיים האמיתיים.

אם אפשר לראות את הדמויות בסיפור כחלקים של הנפש -  רק בתוך הנפש פנימה -

חלק אחד רברבן, שטוף אגו, רודף כבוד וכיבודים חיצוניים, חלק פחדני, רעבתני, קנאי וחומד, החלק המנמיך והרומס כי הא בעצמו צר וקטן ודל...

ומולו חלק שיודע לעמוד על שלו, על אמונתו וערכיו, שלא מוכן להתכופף ולהשפיל את עצמו, שלא מוכן למכור את עצמו, שיודע גם שאם ינסו להתכחש לו, הדבר יהיה כרוך באבדן זהות ובפגיעה עצמית.

ואם זה כך, כי אז, כמה הייתי רוצה שיהיה מנגנון כזה בחיים האמיתיים, שיתעורר בכל פעם שההמן הפרטי שלי מבצבץ בי ורוצה לרמוס ולהרוס ולהשמיד חלק אותנטי שלי.

שיצעק ויתריע וירעשן ויקשקש בתוכי ויזהיר - "המן"! "המן"!...

_____________________________________________________________________

* (ואולי בגלל שהתחפשתי ל'בבה יאגה' עלה בי דימוי הבובה-מייצגת-האינטואציה מתוך הסיפור על וסיליסה החכמה, שהיא סוג של מנגנון התרעה מפני 'המנ'ים'. אבל זה לפעם אחרת).