כמו הציורים האלו שבפינה לילד בסופשבוע, אני מרגישה שאני מחפשת עצמי. ולא מוצאת. "סלשה קטפה דובדבנים ולפתע בא פיל ומעך אותה. האם תוכלו אתם, ילדים, לגלות היכן מסתתרת סלשה בתמונה?"
אני לא יודעת בדיוק מתי התחלתי להעלם. או יותר נכון, מתי נהיו יותר מדי דברים מסביבי שהסתירו לי לגמרי את עצמי.
זה בטוח קשור בלימודי הפסיכולוגיה – שם אתה מחטט כל כך בעצמך עד שבמקום משהו נשארים רק זרקור וחור.
אבל כשעזבתי את הפסיכולוגיה, נקטע לי השביל. היתה לו פעם התחלה, אמצע וסוף. ועכשיו אין דרך מסומנת. נכון, זה הכי חופשי שיש, אבל הכי מפחיד.
המון זמן נתליתי בכבלים של התזה. ועכשיו היא נגמרה. והדרך פתוחה לגמרי. ומפחידה לגמרי.
בינתיים אני במין רעיעות כזו. התחלת דרכי כמאיירת/נניח אומנית לעת מצוא (שעת סיפור ופרוייקטים מזדמנים), מבלבלת ומייאשת.
מצד אחד כן, יש בה את הכיף ושמחת היצירה. ואת הגמישות הדרושה לי.
ומצד שני, העצמאות והסולו הזה קשה לי מנשוא. הצורך לתמחר את עצמי ולדחוף את עצמי, להתמקח, לדרוש, לא לתת שישתו לי את הצורה, לא לקחת ללב כל הערה קטנה. כל זה כל כך לא אני. אני לא בטוחה שנועדתי לעבודה כזו.
בא לי לזחול לאיזה משרד ולבקש – תנו לי לתייק. אני אעשה לכם קפה.
עבודה כזו, שתהיה קבועה ומפרנסת (דגש על המפרנסת) ועם אנשים. להיות נורמלית פעם אחת. עבודה כזו, נו, של אנשים.
היא אפילו לא מוכרחה להיות משעממת. גם אם היא לא תשתמש במקסימום כישורי. אותם אני אשאיר לבית.
אוף. מה יהיה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
