המכבסה

טוב.

התחלתי ולכן אסיים

או לפחות אמשיך.

אין טעם שאפרט פה במדוקדק כל בדל אהבה. בסך הכל, נרשם בין כולן קונפליקט אחד עיקרי: מצד אחד העדפתי "טרזנים" מסוגו של א' בפרק הקודם, ומצד שני, חיבתי היתרה לפלגלוגים חובשי משקפיים, מאידך.

כדוגמא נזכיר אולי רק את ל', שהיה ילד חוץ, הבאסיסט הטרבל מייקר של להקת הרוק "עכברושי התיכון" (או איך שקראו להם), שעף לפחות שלוש פעמים מבית הספר בשנתיים שהיינו חברים, ולעומתו ד', שהגיע רק בכיתה י', אך הפך במהרה להיות מלך הכיתה וקונצנזוס בין המורים. ואחריו ו' שהיה מבוגר ממני בשבע שנים, אותו הכרתי כשהיה החובש בטיול מים לים או מחוף לחוף או משהו כזה.

נו, אם תזכרו שאצלנו בשוה"צ הנערים והנערות מתגוררים בפנימייה וחוזרים רק פעמיים בשבוע הביתה, ושאחרי שעות הלימודים הפיקוח היה מינימלי, תוכלו להסיק בנקל שעד שהגעתי לצבא (כולל שנת שירות) כבר הייתי בהחלט פז"מניקית בענייני הלב. מה עוד שהתחלתי בגיל כה צעיר. התקמט לי הלב כמה פעמים, קימטתי לבבות כמה פעמים. אבל בסך הכל עדיין הייתי נאיבית. כלל לא צינית. בינתיים.

בסוף השירות הצבאי הגיע D לקיבוץ.

במובנים מסויימים, D מילא היטב את תפקיד הטרזן הטרבל מייקר: מתנדב. אנגלי. גוי.

במובנים אחרים D  היה בעצם חנן (אמנם בלי עיגולדים) ילד-טוב-לונדון, לא משתכר, לא מרביץ, מרביץ ביצועים בתורנות בחד"א ומתחבב בקלות על כל יושבי הקיבוץ.

ספתא וסבא היו מאד לא מרוצים. ספתא כי הוא היה מתנדב, והנכדה שלה תלך עם מתנדבים?! וסבא- כי הוא גוי. אבל מהר מאד הוא מצא את דרכו ללבבם והוכרז רשמית כבן משפחה. מה עוד שפרצה מלחמת המפרץ, ו- D היה אחד משני המתנדבים היחידים שלא ברחו מאיזראל באותו זמן.

ידה ידה ידה, בקיץ פגה הויזה של D והוא נסע לאנגליה בחזרה. ג'וב טוב היה לו שם, ובית שקיבל מהעבודה, והוחלט שאני נוסעת גם. יחד עם נטע, אשתי-חברתי הכי הטובה, נלך ונעשה כסף ונדפוק את האנגלים תרתי משמע.

D בינתיים הזמין את אחת המתנדבות, כריסטינה נקרא לה, ואת אחיה יורגן, לשהות איתו שלא יהיה לו עצוב ולבד עד שאני ונטע מגיעות.

קר שם באנגליה. ולא מצאתי עבודה. וביני ובין D התגלעו בעיות שלא היינו יכולים לדעת על קיומן בקיבוץ. כמו למשל שאנגלים אוהבים שמבשלים להם אוכל עם רוטב דביק ומגעיל. כמו למשל שחמישה אנשים שגרים יחד תחת אותה קורת גג לא מסתדרים בקלות.

כמו למשל שהוא העדיף יותר ויותר את חברתה של כריסטינה (שנראתה כמו חזרזירוון ממושקף ובלונדיני, אני מוכרחה לציין).

אני שקעתי לי יותר ויותר בתהומות הנשיה. התמכרתי לשיזוף מלאכותי, למארס-בר ולערוץ BBC. פינטזתי שאני קופצת לתמזה והייתי כל כך אומללה שאפילו לא חשבתי שאני יכולה לעשות משהו בנידון. אפילו כשכריסטינה נאלצה לעזוב את אנגליה המצב לא השתפר.

ויום אחד, בהתקף של רגע, אני לא זוכרת למה, חיטטתי ל- D בתיק. ומצאתי שם מכתב, כתוב באנגלית נרעשת במבטא דני, ובסופו, כיאה לחזרזירה פאקצית בגיל ההתבגרות נכתב:

"D, אי לאב יו. נאו יו נו".  מפגרת. לא מספיק שכתבה מכתב תיכוניסטי להחריד, אלא שבמקום LOVE היא הדביקה לב נוצץ.

באופן לגמרי לא אופייני, התעמתתי עם D וסיפרתי לו על המכתב שמצאתי.

בתשובה הוא אמר שאם הייתי בודקת עוד קצת את התיק, היית מוצאת גם כרטיס טיסה לדנמרק.

בן זונה.

תוך שבועיים הייתי חזרה בארץ, אנוקרטית ושזופה ונראית נפלא מהרגיל.

שבורת לב אך נושמת. שבורת לב.

אותו סדק, אני חושדת, מעולם לא החלים לגמרי.

אני כבר הייתי צינית. וידעתי שכל הגברים זונות.

ומרגע שידעתי את זה, אלו היו בדיוק הגברים שפגשתי.

(D, אם אתם שואלים, נפרד תוך חודש מכריסטינה, כתב לי מכתב חרטה וגעגועים (שנדחה בבוז מנצח, כמובן), התאושש די לאט, ובסוף נישא למישהי שבה הוא בוגד בה בסדירות עד עצם היום הזה. הוא מבקר פעם בשנה בקיבוץ לחופשת הקיץ שלו, ותאמינו או לא, הוא נהיה חבר טוב של דודה שושנה. עד שכתבתי פה חשבתי שכבר סלחתי לו. אבל עכשיו אני כבר לא בטוחה).