המכבסה

את הידיעה הזו טרחתי לאשש. מתנדבים בקיבוץ, טיילים במזרח, כולם התגלו באורח כה מפתיע כ-

מניאקים,

לא בשלים לקשר,

אינפנטילים חסרי דמות אם,

וגונבי צ'יפס.

למרות הכישלון הכלכלי החרוץ במכירת בשמים לא חוקית בלונדון, כששבתי לארץ התגלה לו באורח פלא חשבון חיסכון רדום ועלום שנפתח לו על שמי בבת-מצווה שלי. ושם חיכה לו, תאמינו או לא, בדיוק סכום הכסף הדרוש לטיול במזרח. אם זה לא מה שנקרא יותר מזל משכל, אני לא יודעת מה כן.

התגלגלתי לשם עם חבורת בנות ועם נפתלי, תרמילי הנאמן אך הבלתי אמין בעליל, שמפאת כובדו הרב נטה להפיל אותי מדי פעם אפיים ארצה.

שם, במזרח, תלויה בין שמים וארץ וחסרת נשימה במוניות של נהגים פראיים במיוחד, רטובה עד לשד עצמותי  ונשנקת מתחת למים בראפטינגים פרועים , מיוזעת וקצרת נשימה בטרקים שהזכירו לי בעיקר את טיולי השומר הצעיר, פעורת פה ועתוקת נשימה מול נופים מדהימים, גובשו להן מספר תובנות חשובות ומהותיות:

א.      נשימה היא צורך בסיסי והכרחי.

ב.      כל הגברים אינפנטילים חסרי דמות אם ולא בשלים לקשר. גם הטיילים הישראלים המתמזגים, אבל גם ההולנדים לא משהו.

ג.       עד שמוצאים את האחד והיחיד, צריך כנראה לצבור לפחות 10 נקודות סבל.

ד.      אם מחפשים, עדיף למצוא שומר צ'יפס מאשר גונב צ'יפס.

את הנקודה האחרונה נדמה לי שצריך להסביר:

אחת המטיילות, ענתי, נקרא לה, השאירה חבר מאחור. כמו ששיערתם, חבר קצת מניאקי, לא בשל לקשר, אינפנטיל חסר דמות אם וכל זה. והנה, פגשה לה ענתי בטרק סרילנקי מרהיב במיוחד את ז'אן-לוק. בשום אופן אני לא נזכרת מאיזו עדה היה ז'אן-לוק: צרפתי? קנדי? בלגי? הכל מים תחת גשר הנהר קוואי. העיקר שקראו לו ז'אן-לוק, מי צריך יותר מזה? ומאחר שענתי ניחנה בשיק א-קוקטי מזן ישראלי, הקוסם במיוחד לטיילים ממין אירופי, נקשרה נפשו בנפשה, והוא וחברו (עלום השם, אני לא בטוחה אם שכחתי או מעולם לא ידעתיו) ליוו אותנו בג'נטלמניות במשך שהייתנו שם.

אותה ענתי היתה ידועה באהבתה לצ'יפס. עד שהגענו לסרלינקה, דרך הודו, נפאל ותאילנד,כה מאסנו באוכל המקומי, עד שהקפדנו ערב ערב לאכול אוכל מערבי למהדרין. וז'אן-לוק, לא רק שלא גנב לענתי את הצ'יפס שלה, כמו ששרון החבר הישראלי המניאק-אינפנטיל-חסר-דמות-אם שלה נהג לעשות. ז'אן-לוק הג'נטלמני נהג באבירות לשמור לה את הצ'יפס מהמנה שלו.

הכל נהיה ברור כשמש: צריך למצוא שומר צ'יפס. (מטאפורית, מטאפורית, נו).

אז למה, לעזאזל, מצאתי את עצמי שוב ושוב עם גונבי צ'יפס?! (המטפאוריים, מטאפוריים, נו).

בלגים, בריטים, ואפילו ישראלי אחד הזכור בשמו האלמותי "עופר-זה-מקטמנדו", נדמו כולם כאילו נולדו עם מזלג ארוך במיוחד שכמו נועד ללקט נתחים מובחרים מחלקי-סלשה פנימיים. ואני, משוכנעת שזוהי דרכו של עולם, לא זכרתי שבעצם אני יכולה לשמור בעצמי על הצ'יפס.

מצויידת בכל המידע השימושי הנ"ל, ועם קצת יותר שריטות והרבה תיקים הודים, חזרתי ארצה.

אחרי תקופת התאקלמות קצרה בקיבוץ התעשתי, והלכתי לעשות מה שעושים כולם: נרשמתי לאוניברסיטה. אין לי מושג איך ולמה (באמת אין לי מושג, בחיי שניסיתי להיזכר), הלכתי ללמוד פסיכולוגיה. נדמה לי שזה קשור איכשהו לזה ששני ידידים טובים כבר היו שם ולמדו ובניתי על הסיכומים שלהם, אבל לא הייתי חותמת על זה.

*(באמ'שלכם, גיב מי א ברייק, אני לא יודעת לנקד, בשיעורי לשון היתה לי יועצת כי זה היה טרנד כזה בבנות של התיכון).